“אהרון בכר היה עיתונאי צעיר ומוכשר, שפרסם את רשימותיו בעיקר בעיתון "ידיעות אחרונות". בזמן אמיתי כמעט שלא קראתי אותו, כי הייתי מנוי על עיתון אחר. למרבה הצער הוא נפטר בגיל צעיר. זמן לא רב לאחר מותו יצא הספר הזה, שכולל מבחר מרשימותיו. וכך כשהגיע אליי הספר הזה במקרה , שנים רבות לאחר מותו, התחלתי ככה-סתם לקרוא בו. אינני בטוח אפילו שחשבתי לקרוא את הספר עד תומו, אבל הרשימות עניינו אותי ולמרבה הפלא, למרות שבחלקן מוזכרים בהן הפוליטיקאים והידוענים של שנות השבעים שמונים של המאה הקודמת, עדיין לא נס ליחן.
בייחוד עניינו אותי הרשימות האישיות; בכר נולד בבולגריה ועלה כילד עם הוריו לארץ.
והנה הוא מספר לנו בכמה רשימות למשל רשמי סיור שלו בבולגריה ובעיירת מולדתו...
הרשימות שונות באופייין ונראה שכאילו הוא השתעשע בסגנונות כתיבה מגוונים; בחלקן הוא מתאר טיפוסים מהעולם התחתון בבית-משפט בסגנון סיפורי דמון רניון הזכור לטוב... באחרות הוא בודה דמויות דמיוניות (שאולי הן לא כל כך דמיוניות ) בהומור ארסי, בסגנון של העיתונאית סילבי קשת (שגם היא כתבה בערך באותה תקופה). בסוף ימיו הוא בילה תקופה מסוימת בניו יורק כשליח עיתונו וגם משם אנו מקבלים ממנו רשמים אישיים מרתקים על ניו יורק ועל אמריקה בכלל. תוך כדי קריאת הרשימות, למדתי באופן עמוק על אישיותו של בכר עצמו, על הקשיים שהיו לו כ"לא אשכנזי", שהצליח למרות שחווה אפליה מסוימת לעלות ולהצליח בחברה הישראלית... וגם על דיעותיו הפוליטיות שנטו שמאלה. רק על החיים הפרטיים שלו אין ברשימות הללו זכר... אבל עדיין נשאר כאן מספיק חומר מעניין לקריאה! למרבה הצער נפטר אהרון בכר בגיל 45 ועצוב לחשוב שלו היה ממשיך לחיות יכול היה להמשיך ולתרום מכישרון כתיבתו, לעולם התרבות הישראלי. בסך הכל נהניתי לקרוא את הספר הזה.”