"אפריקה האילמת אינה אלא מגרש כדורגל. שתי נבחרות, תמיד אותן נבחרות, לבנות שתיהן. האחת במדי המינהל האזרחי. האחרת בחליפות של אנשי עסקים. הכושי הוא הכדור. המאבק סביב הכדור עז ועיקש. הלבן איש המינהל האזרחי מגן על הכושי מפני איש העסקים הלבן, אבל מנצל אותו לצרכיו. איש העסקים הלבן מאשים את איש המינהל הלבן בכך שהוא עושה בכושי את כל מה שהוא אוסר על איש העסקים לעשות." דומה שבמשפטים קצרים וקצובים אלה מבטא אלבר לונדר (1932-1884), את תמצית הסיפור כולו: ניצול האפריקנים השחורים בידיהם של האירופים הלבנים. לונדר, המוכר לקוראים בישראל מספרו הבלתי נשכח "היהודי הנודד הגיע" (נהר ספרים, 2008) שזכה להצלחה רבה בישראל וחזר למדפים בצרפת, ערך מסע של ארבעה חודשים במושבות הצרפתיות באפריקה המערבית והמשוונית. סיפוריו זיעזעו את דעת הקהל בצרפת ועוררו ביקורת וגל של השמצות ואיומים אלימים נגד המחבר. כל זאת כיוון שהעיתונאי החוקר האמיץ הזה תיאר ללא כחל וסרק את היחס הלא-אנושי, המשפיל והמזוויע לו זוכים הילידים האפריקנים השחורים, שהמינהל האזרחי הצרפתי רואה בהם "מנוע-בננות" – שהנו זול יותר ממנוע בנזין - ושאפשר לנצל אותו עד תום בעבודות כפייה לצורך הפרויקטים הקולוניאליים הגדולים גם במחיר חייהם של שחורי העור. ארץ ההוֹבנָה הוא על פי עדותו האירונית של המחבר עצמו, "ספר שהוא מעשה רע. [..] הדבר נאמר לי בקשר למסע הזה, באפריקה השחורה, והובאו לידיעתי עוד דברים: שאני בן תערובת, יהודי, שקרן, להטוטן, איש קטן ממש גמד, מנוול, בז למפעל ההתיישבות, כִּילַי, עלוב חיים, לעגן קטן, סוכן של עסקים מפוקפקים, מטורף, כפוי טובה, פיליטוניסט נִקלה ונחות." ...

"אצל המשוגעים" הוא ספר החושף לאור השמש את מה שהמחבר מגדיר כתעלומה המואפלת בבניינים במעבֵה הלילה, ששמה שיגעון, ודורש לדין וחשבון יסודי ועמוק בשאלה: מה עשיתם למען המשוגעים? ומה עשינו אנו למענם, והאם הטיפול שאנו מעניקים היום במאה העשרים ואחת לאוכלוסייה זו יעיל ואנושי יותר? על כך ישיב כל אחד לפי הבנתו וראות עיניו. אלבר לונדר (מחבר "היהודי הנודד הגיע") חושף בסדרת סיפורים אנושיים הנקראים בנשימה עצורה את המצב השורר בבתי החולים לחולי נפש ומעלה שאלות ביקורתיות רלוונטיות גם כאן ועכשיו....