``היא היתה גויה בת עשרים ושבע אחרי שתי פרשות של אהבה לא מוצלחת והוא היה בן שלושים ואחת, יהודי שנראה כמו גוי, צלם עם מבט סקרן בעיניים שחי עם ניירות מזויפים, וכשהם נפגשו בפעם הראשונה ביולי שלושים ותשע היא בדיוק חזרה מביקור אצל אבא שלה בשוויץ והוא באותו הזמן כבר עבד כמה שנים אצל קורט הלר בפוטו הלר במרקטפלאץ של ברמן והיא עבדה בעירייה במחלקת הכספים והיתה צריכה צילום פספורט דחוף בשביל איזה דוקומנט ונכנסה בערב לחנות של פוטו הלר והוא היה שם לב ד כמו כל יום בשעות של אחר הצהריים וצילם אותה עם הרוליפקס הישנה שלהם מול המסך האפור בחלק האחורי של החנות...`` תשע שנים אחרי המלחמה מזהה סופי דרסלר את לאון קליין אהובה בתמונה בעיתון. תמונות הפספורט ההן משלושים ותשע עדיין קשורות בבירית לירכו, קרוב לאשך. שמש שחורה הוא סיפור אהבה חזה וסוחף, שפרקיו נקראים בנשימה אחת. אורי רום, רופא שיניים, פסל וסופר, מחבר ילד ציפור ואופק....

מדוע בורח האופק כאשר מנסים להשיגו? מה קיים מעבר למקום שבו נפגשים השמים והשדות? על כך חשב הילד שישב על קצה העמוד בחצר ביתו והביט בעולם שהלך ונפרש מול עיניו המשתאות. צפור שבאה והתישבה לידו על קצה העמוד נותנת לו עצה איך להגיע אל מחוזות רחוקים. ד"ר אורי רום, רופא שיניים, פסל וסופר, ומירב כהן, המאיירת, חברו יחדיו כדי להכין ספר מיוחד במינו זה....

ברומן הקצר והדחוס שלו מעלה אורי רום בעוצמה בלתי מצויה את נופה, מראותיה, צבעיה וריחותיה של ארץ ישראל מנדטורית-כפרית, בעשורים שבין מלחמת העולם הראשונה להקמת המדינה. על רקע המושבות הוותיקות של הגליל התחתון וחופֵי הכינרת הוא רוקם דרמה משפחתית עזה ונפתלת, בעלת איכות כמעט-פוֹקְנֶרִית. בירכתי הבמה של דרמה זו מופיעות דמויות של קצינים בריטיים, כפריים ערבים, דייגי כינרת, ניצולי שואה וכן דמויות משולי החברה היהודית. בקדמת הבמה - משפחה, שכל בניה סבוכים ומפרפרים ברשת של יצרים, קינאה, תשוקה, רְצון יצירה, מחסומים פיזיים ונפשיים השמים לאל כל ניסיון להיחלץ מן הסבך. איש מהם אינו מגיע לפיוס עם עצמו ועם סביבתו: האֵם, אמנית שנקלעה אל בין עובדי אדמה, מעודדת קירבה מסוכנת בינה לבין שני קצינים בריטיים, המביאים אליה את רוחותיו של "העולם הגדול", וממיטה אסון עליהם ועל משפחתה; האב, איכר כבֵד וקשה, שבוי באהבתו לאשה שאינה מתאימה לו, מתייסר בגין הריחוק בינו לבינה; הבן האחד, הפחות אהוב, והוא ה"קין" של הסיפור, נעשה לבעל אלים ולאב אדיש ובה-בעת גם נקמני. הוא מתנתק ממשפחתו ומן הארץ ומגלה את עצמו לאלכסנדריה שבמצרים; הבן האחר, האהוב והאוהֵב, לכאורה בן דמותו של "הבל", הוא הגיבור הראשי של הסיפור. אלא שדווקא הבל זה, הרך והרגיש, הוא הנוטל על עצמו את תפקיד הרוצח, וכך מיטשטש הגבול בין קין להבל. הרומן מציג דימוי עז של ארץ ישראל הציונית הישנה, שהורחק ממנו כל שמץ של נוסטלגיה ומתיקות. זוהי ארץ אפופת מתחים וניגודים בלתי פתירים, הנושאת בתוכה סוד אלים וקטלני. המתחים שבהם עוסק הסיפור מוצאים את ביטויים בלשון מטאפורית מקורית ומפתיעה. בדריכותה וברעננותה היא גם מאפשרת קריאה רהוטה בסיפור זה הנקרא "קיץ אנגלי", ולמעשה הוא סיפור ארץ-ישראלי מובהק....

ארתור הוא גבר ישראלי שחייו נופצו בעקבות שבץ מוחי ומשבר אישי. במאמץ מר ומייאש הוא מנסה לשקם את עצמו. הוא נאלץ ללמוד את השפה כמעט מחדש, שעה שהוא מתחקה אחר האירועים שהובילו אותו למקום בו הוא נמצא ומנסה להבין את חלקו בהם, כמו גם את חלקם של הסובבים אותו. מדוע מקנן בנו פחד תמידי לומר לאנשים האהובים עלינו את האמת, לחשוש מכישלון, להתמכר לייסורי מצפון וחרטה, לפסוח על הסעיפים? מדוע אין בכוחה של אהבה להביא מזור, ולמה תמיד מוטמעת התרסקותה בתהליך התהוותה והגשמתה? אלה כמה מן השאלות המלוות את גיבור הסיפור בימים בהם הוא נאבק על חייו הפיזיים והנפשיים ומנסה להמציא להן תשובות - שיש בהן מידה דומה של כנות ואשליה. "דווקא אתה, ארתור, עם החצי גוף שלך, עם השאריות של מה שהיית פעם, דווקא אתה היית צריך להעריץ את יופיו של המושל, את יופיו של העשוי ללא פגם. אבל אתה, אולי כדי להתנחם, מעדיף את יופיו של הפגום, את הדרך הסיזיפית אל השלם, יותר מאשר את השלם עצמו. משתדל לאהוב את מה שאתה כותב גם אם אינו מושלם. משקר לעצמך. משכנע את עצמך שיופיו של הפגום לעולם יהיה חושני יותר, מלא יותר מיופיו של השלם. וזה מחזיק אותך בינתיים. נותן לך כוח להמשיך לחיות..." "אני ארתור" הוא ספרו השלישי של אורי רום. קדמו לו הרומן "שמש שחורה", וספר הילדים "ילד ציפור ואופק". אלה כמה מן השאלות המלוות את גיבור הסיפור בימים בהם הוא נאבק על חייו הפיזיים והנפשיים ומנסה להמציא להן תשובות - שיש בהן מידה דומה של כנות ואשליה. "דווקא אתה, ארתור, עם החצי גוף שלך, עם השאריות של מה שהיית פעם, דווקא אתה היית צריך להעריץ את יופיו של המושל, את יופיו של העשוי ללא פגם. אבל אתה, אולי כדי להתנחם, מעדיף את יופיו של הפגום, את הדרך הסיזיפית אל השלם, יותר מאשר את השלם עצמו. משתדל לאהוב את מה שאתה כותב גם אם אינו מושלם. משקר לעצמך. משכנע את עצמך שיופיו של הפגום לעולם יהיה חושני יותר, מלא יותר מיופיו של השלם. וזה מחזיק אותך בינתיים. נותן לך כוח להמשיך לחיות..."...