“כשהחלפתי רכבת בתחנת בנימינה ואיבדתי אוריינטציה והתיישבתי הפוך לכיוון הנסיעה למרות שהיו שם ארבעה מושבים פנויים, התיישב מולי בחור צעיר, הסתכל על הספר שהחזקתי ושאל "מה עשה האקורדיון?". כלום. כלום הוא לא עשה, אבל הוא היה שם. האקורדיון בספר הזה הוא כל מה שאומה מתגבשת לא רוצה לראות. הוא מנגן שירי עם של פולנים וסיציליאנים, של גרמנים ואירים ומקסיקנים, הוא מנצח על שירי הגעגוע לתרבות של ארץ ישנה, שרי”

“סיפורים העוסקים (בעיקר) בגברים שהתפתחותם נעצרה בגיל 13. הם אינם חושבים שהם חריגים, כי כל מי שהם מכירים מתנהג כמוהם: אנשים העוסקים בעבודות כפיים, אוספי בקר ורוכבי שוורים. אנשים שטווח חשיבתם אינו רחוק יותר מהארוחה או הזיון הבא שלהם. לעמת את האנשים האלה עם החיים המודרניים (מה זה?) כפי שניסו לתאר זאת על העטיפה האחורית של הספר, אינו רלוונטי. אין קשר בין "החיים המודרניים" לבין הבוקרים המרוטים המתוארי”

“יפה ומרגש. קצת קלישאתי, אולי טיפה מרוח בסוף, אבל סך הכל נהניתי לקרוא. קווייל, גבוה, לא נאה, חסר ביטחון ורכרוכי, מתנהל בחייו האומללים מכישלון אל כישלון. אך מתחת למעטה הלוזרי, חבוי אדם רגיש, דק אבחנה, חבר טוב ואבא אוהב. שילוב של מספר טרגדיות, ודודה אחת נחושה ונמרצת, מביאים אותו לעזוב את עיר הולדתו, ולבנות מחדש את חייו על האי הסלעי ניו פאונדלנד. כמו פרח שנפתח לאיטו אל האור, קווייל לומד בהדרגה לקבל את”

“ספר שהוא תמצית ההרס של החלום האמריקני. לשם המשימה נבחרה מדינה מן הלב האמיתי של ארה"ב, לא קליפורניה או ניו יורק, אלא ויומינג. אסופה של סיפורים שהמשותף לכולם הוא הכישלון המהדהד או הסמוי להגשים את חייהן של הדמויות הראשיות בהם. התחושה במהלך כל הקריאה היא של החמצה אחת גדולה ומרירה. הכי נעים זה לקרוא את הספר בליל חורף קר, בחדר שקט, לבד, ולדמיין שאתה בהרים המיוערים של מערב ארה"ב, בין איידהו למונטנה.”

“כשהחלפתי רכבת בתחנת בנימינה ואיבדתי אוריינטציה והתיישבתי הפוך לכיוון הנסיעה למרות שהיו שם ארבעה מושבים פנויים, התיישב מולי בחור צעיר, הסתכל על הספר שהחזקתי ושאל "מה עשה האקורדיון?". כלום. כלום הוא לא עשה, אבל הוא היה שם. האקורדיון בספר הזה הוא כל מה שאומה מתגבשת לא רוצה לראות. הוא מנגן שירי עם של פולנים וסיציליאנים, של גרמנים ואירים ומקסיקנים, הוא מנצח על שירי הגעגוע לתרבות של ארץ ישנה, שרי”

“סיפורים העוסקים (בעיקר) בגברים שהתפתחותם נעצרה בגיל 13. הם אינם חושבים שהם חריגים, כי כל מי שהם מכירים מתנהג כמוהם: אנשים העוסקים בעבודות כפיים, אוספי בקר ורוכבי שוורים. אנשים שטווח חשיבתם אינו רחוק יותר מהארוחה או הזיון הבא שלהם. לעמת את האנשים האלה עם החיים המודרניים (מה זה?) כפי שניסו לתאר זאת על העטיפה האחורית של הספר, אינו רלוונטי. אין קשר בין "החיים המודרניים" לבין הבוקרים המרוטים המתוארי”

“יפה ומרגש. קצת קלישאתי, אולי טיפה מרוח בסוף, אבל סך הכל נהניתי לקרוא. קווייל, גבוה, לא נאה, חסר ביטחון ורכרוכי, מתנהל בחייו האומללים מכישלון אל כישלון. אך מתחת למעטה הלוזרי, חבוי אדם רגיש, דק אבחנה, חבר טוב ואבא אוהב. שילוב של מספר טרגדיות, ודודה אחת נחושה ונמרצת, מביאים אותו לעזוב את עיר הולדתו, ולבנות מחדש את חייו על האי הסלעי ניו פאונדלנד. כמו פרח שנפתח לאיטו אל האור, קווייל לומד בהדרגה לקבל את”

“ספר שהוא תמצית ההרס של החלום האמריקני. לשם המשימה נבחרה מדינה מן הלב האמיתי של ארה"ב, לא קליפורניה או ניו יורק, אלא ויומינג. אסופה של סיפורים שהמשותף לכולם הוא הכישלון המהדהד או הסמוי להגשים את חייהן של הדמויות הראשיות בהם. התחושה במהלך כל הקריאה היא של החמצה אחת גדולה ומרירה. הכי נעים זה לקרוא את הספר בליל חורף קר, בחדר שקט, לבד, ולדמיין שאתה בהרים המיוערים של מערב ארה"ב, בין איידהו למונטנה.”