בספרה הזעם והגאווה אוריאנה פלאצ'י שוברת שתיקה של עשר שנים. השתיקה שעליה שמרה, בביתה שבמנהטן, עד האפוקליפסה של 11 בספטמבר. והיא שוברת אותה ברעש מחריש אוזניים. באירופה עורר הספר הזה, ועדיין מעורר, סערה שלא נודע כדוגמתה זה עשרות שנים. התנצחויות, דיונים, ויכוחים, הנהוני הסכמה ושבחים חמים, התקפות פרועות. מיליון עותקים נמכרו באיטליה, שם הספר עדיין נמצא בראש רשימת רבי המכר. מאות אלפים בצרפת, בגרמניה, בספרד: המדינות האחרות שבהן היה הספר במקום הראשון בין רבי המכר. ארבעה - עשר תרגומים ברחבי העולם. באומץ לבה הידוע, אוריאנה פלאצ'י תוקפת את הנושאים שחשף הטרור האיסלאמי: הניגוד ומה שהיא תופסת כחוסר התאמה בין העולם האיסלאמי לעולם המערבי; המציאות הגלובלית של הג'יהאד מול העדר התגובה והיחס הסלחני של המערב. בכנותה הלא מרוסנת היא משלחת האשמות חסרות רחמים ודברי ביקורת חריפים, ומכריזה בראש חוצות על האמיתות הלא נעימות שכולנו יודעים אותן אך איננו מעיזים לבטאן. בהגיונה המחמיר ובמחשבתה הבהירה היא מגינה על תרבותנו, ומאשימה אותנו על מה שהיא מכנה העיוורון שלנו, החירשות שלנו, המזוכיזם שלנו, הקונפורמיות והיוהרה שב"פוליטיקלי קורקט". בפיוט נבואי כשל קסנדרה מודרנית היא אומרת זאת בצורה של מכתב המופנה אל כולנו. אל הטקסט מצורפת הקדמה דרמטית ומאירת עיניים שבה מספרת אוריאנה פלאצ'י איך הזעם והגאווה נולד וגדל, ושבה היא מכנה אותו "הספר הקטן שלי". כמו כן היא מספרת בהקדמה על אפיזודות משמעותיות מחייה יוצאי הדופן, ומסבירה את בידודה המוחלט ואת בחירותיה התובעניות וההחלטיות. גם משום כך, מה שהיא מכנה "הספר הקטן שלי" הוא לאמיתו של דבר ספר רב משקל. ספר יקר ערך, ספר שמזעזע את מצפוננו. זהו גם דיוקן של נשמה. נשמתה שלה. אין ספק שהוא יוסיף לנקר במוחותינו ובלבבותינו. אוריאנה פלאצ'י היא בת פירנצה וחיה בעיקר בניו יורק. בעת טקס קבלת תואר כבוד בספרות הכריז הדיקן של קולומביה קולג' בשיקגו כי היא "מהסופרים הנקראים והאהובים ביותר בעולם". בתפקידה ככתבת מלחמה היא סיקרה את רוב הקונפליקטים של ימינו: מווייטנאם עד למזרח התיכון; מההתקוממות בהונגריה ב1956 - עד למרידות בדרום אמריקה בשנות השבעים; מהטבח במקסיקו סיטי ב1968 - , שם היא נפצעה קשות, עד למלתמת המפרץ. ספריה, ובהם רומנים שקנו שם עולמי, תורגמו לעשרים ואתת שפות וראו אור בשלושים מדינות....

הספר, שכבר הוגדר באירופה כיצירה הספרותית המבריקה והמעוררת ביותר של אוריאנה פאלאצ`י, ``מכתב לילד אשר לא נולד``. הוא מונולוג טראגי, אשר בו בוחנת המחברת סוגיה, שימיה כימי האנושות: האם יש להעניק חיים חדשים או לחסכם.במרכז היצירה נמצאת אישה, המתייחסת לאמהות לא כאל חובה אלא כאל תוצר של בחירה אישית, תוך הדגשת האחריות שבחירה זו מטילה עליה להשיב לשאלה הקשה: האם הרצון שלה לאמהות הוא הצדקה לכך שהיא תכפה חיים על ולדה? המונולוג מתפתח למעין התוודות עצמית על דעות בתחומים שונים, ובאמצעותו מדברת המחברת על בעיות, המעסיקות את רוב הנשים החיות היום בחברה המודרנית.הקוראים, מתוך הזדהות שבקריאה, יגיבו בצורות מגוונות מאוד: יהיו כאלה שיראו בספר חוויה פילוסופית, אחרים רומנטית; יהיו, שיחושו כי יש בו הצהרות על החברה בה אנו חיים מנקודת מבט סוציולוגית, ואילו אחרים יחושו את החוויה של הכניסה אל מסתרי הנפש. יהיו גם רבים שיתווכחו עם עצם הדעות המובעות בספר, ואילו אחרים יזדהו איתו. כך או כך - הרי זו חוויה רגשית ומחשבתית.אוריאנה פאלאצ`י, מוכרת כיום בעיקר כמראיינת מעולה, אשר ראיינה בצורה יוצאת דופן אישים שונים באירופה ובארה``ב.היא נולדה בפירנצה, למשפחה, שבה עוד שלוש בנות מלבדה. ההכרה שלה עם עולם העיתונות החלה עוד בימי נערותה, אשר עבדה בתפקידים זוטרים בעיתונו של דודה.מוראות מלחמת העולם השניה והתקופה הפאשיסטית באיטליה השפיעו עליה מאוד, במיוחד מאחר ואביה היה אנטי-פאשיסט, ובעקבותיו היתה גם היא פעילה בארגונים אנטי-פאשיסטים. פעילותה המחתרתית וסיבלה מן האווירה של התקופה ההיא, גרמו בה שינאה רבה למלחמה ולהרס, ומשפיעים על אורח מחשבתה וכתיבתה עד היום.למרות שהיא מבלה הרבה מזמנה בנסיעות, הרי היא רואה את ביתה בקיאנטי, עם הוריה ואחיותיה. מעולם לא נישאה ולא הרתה.לרוב ספריה אופי ביוגרפי והם כתובים תמיד בגוף ראשון. ביניהם יש לציין את ``המין המיותר``, ``פנלופה במלחמה``, ``אנטיפטים``, ``אם השמש מתה``, ``שום דבר אינו כך``, ``ראיונות עם ההיסטוריה``....

"הפעם אנני פונה לזעם, לגאווה, ללהט. אני פונה לתבונה. ויחד עם מסטרו צ`קו העולה שוב למוקד שהוצת בידי חוסר התבונה אני אומרת לך: חייבים למצוא מחדש את כוחה של התבונה."...

הספר, שכבר הוגדר באירופה כיצירה הספרותית המבריקה והמעוררת ביותר של אוריאנה פאלאצ`י, ``מכתב לילד אשר לא נולד``. הוא מונולוג טראגי, אשר בו בוחנת המחברת סוגיה, שימיה כימי האנושות: האם יש להעניק חיים חדשים או לחסכם. במרכז היצירה נמצאת אישה, המתייחסת לאמהות לא כאל חובה אלא כאל תוצר של בחירה אישית, תוך הדגשת האחריות שבחירה זו מטילה עליה להשיב לשאלה הקשה: האם הרצון שלה לאמהות הוא הצדקה לכך שהיא תכפה חיים על ולדה? המונולוג מתפתח למעין התוודות עצמית על דעות בתחומים שונים, ובאמצעותו מדברת המחברת על בעיות, המעסיקות את רוב הנשים החיות היום בחברה המודרנית. הקוראים, מתוך הזדהות שבקריאה, יגיבו בצורות מגוונות מאוד: יהיו כאלה שיראו בספר חוויה פילוסופית, אחרים רומנטית; יהיו, שיחושו כי יש בו הצהרות על החברה בה אנו חיים מנקודת מבט סוציולוגית, ואילו אחרים יחושו את החוויה של הכניסה אל מסתרי הנפש. יהיו גם רבים שיתווכחו עם עצם הדעות המובעות בספר, ואילו אחרים יזדהו איתו. כך או כך - הרי זו חוויה רגשית ומחשבתית. אוריאנה פאלאצ`י, מוכרת כיום בעיקר כמראיינת מעולה, אשר ראיינה בצורה יוצאת דופן אישים שונים באירופה ובארה``ב. היא נולדה בפירנצה, למשפחה, שבה עוד שלוש בנות מלבדה. ההכרה שלה עם עולם העיתונות החלה עוד בימי נערותה, אשר עבדה בתפקידים זוטרים בעיתונו של דודה. מוראות מלחמת העולם השניה והתקופה הפאשיסטית באיטליה השפיעו עליה מאוד, במיוחד מאחר ואביה היה אנטי-פאשיסט, ובעקבותיו היתה גם היא פעילה בארגונים אנטי-פאשיסטים. פעילותה המחתרתית וסיבלה מן האווירה של התקופה ההיא, גרמו בה שינאה רבה למלחמה ולהרס, ומשפיעים על אורח מחשבתה וכתיבתה עד היום. למרות שהיא מבלה הרבה מזמנה בנסיעות, הרי היא רואה את ביתה בקיאנטי, עם הוריה ואחיותיה. מעולם לא נישאה ולא הרתה. לרוב ספריה אופי ביוגרפי והם כתובים תמיד בגוף ראשון. ביניהם יש לציין את ``המין המיותר``, ``פנלופה במלחמה``, ``אנטיפטים``, ``אם השמש מתה``, ``שום דבר אינו כך``, ``ראיונות עם ההיסטוריה``....