שליתי את הספר מאותה מכולה, שאליה הושלכו ספריה של מאדי סינטוב ז''ל תושבת לפיד. החלטתי לקראו כדי לגוון במעט את רשימת הסופרים שאני קורא. העדפתי לקרוא ספר של סופר, שמפאת בורותי אף לא שמעתי עליו קודם. עם זאת, קיוויתי שהואיל ומדובר ביצירה של סופר אנגלי, אוכל למצער להנות מחוש ההומור האנגלי המפורסם.

ג'ים דיקסון הוא מרצה זוטר חסר-קביעות בחוג להיסטוריה באוניברסיטה בעיר שדה, הוא כל דבר חוץ מאשר בר-מזל. הו

לא הכרתי את ספריו של <mark>קינגסלי אמיס</mark>, למעט ספרו "ג'ים בר-מזל" (1954) שנחשב לאחד מהטובים שבספריו. קראתי, אך לא התפעלתי באופן מיוחד: לא מהפרודיה ולא מנפתולי העלילה. למרות זאת היה משהו בסיפור – ההומור והסגנון הפרוע - שעורר את סקרנותי לנסות עוד ספר משל אמיס.

כך הגעתי ל"אשמאים הזקנים" (1986). אני מודע ליחס הרווח בין לא מעט מכותבי הסקירות באתר לגבי טעמם של עורכי הניו-יורק טיימס, אבל אינני יודע האם שא

זהו הספר השלישי מפרי עטו של <mark>קינגסלי אמיס</mark> שקראתי, אחרי "ג'ים בר-מזל" ו"האשמאים הזקנים". כמו שני קודמיו, גם הוא עוסק ביחסים ובמשיכה שבין המינים והפעם גם מתבל זאת בניסיון לסבי. כמו גם בשני ספריו הקודמים, העלילה כוללת סיטואציות הומוריסטיות לרוב, דמויות צבעוניות, אשר חלקן נלעגות. המרכז הוא כצפוי האֵרוס. כל הגברים, ללא יוצא מהכלל, להוטים לקיים יחסי מין עם כל אישה המזדמנת להם והדבר היחיד העשוי להתחרות בל

האנגלים יש אצלם הרבה חוקים של מה מרשים ומה לא מרשים על הרבה דברים קטנים שאצלנו בכלל לא שמים עליהם לב אבל ביחד עם זה הם יודעים לצחוק על עצמם ולהסתכל על עצמם מלמעלה ולשים לב לכל הדברים האלה. אם מישהו שמע פעם על הסיפור בגדי המלך החדשים אז אני חושב שג'ים בר מזל זה אותו הדבר רק שהוא לא מסתכל על המלך. במקום זה הוא מסתכל על האנשים שמלמדים באוניברסיטה קטנה שאף אחד לא שמע וגם אף פעם לא ישמע עליה באנגליה. ה