“לא הכרתי את ספריו של קינגסלי אמיס, למעט ספרו "ג'ים בר-מזל" (1954) שנחשב לאחד מהטובים שבספריו. קראתי, אך לא התפעלתי באופן מיוחד: לא מהפרודיה ולא מנפתולי העלילה. למרות זאת היה משהו בסיפור – ההומור והסגנון הפרוע - שעורר את סקרנותי לנסות עוד ספר משל אמיס.

כך הגעתי ל"אשמאים הזקנים" (1986). אני מודע ליחס הרווח בין לא מעט מכותבי הסקירות באתר לגבי טעמם של עורכי הניו-יורק טיימס, אבל אינני יודע האם שאט-נפש דומה קיים גם לגבי הגארדיאן הבריטי, אבל לך תדע. גרוע מכך, הספר זכה בפרס בוקר, שעל פי הדעה הרווחת למדי באתר סימניה אינו בדיוק ציון לשבח....ונחזור לגארדיאן. על פי אותו עיתון זהו ספרו הטוב ביותר של אמיס מאז "ג'ים-בר-מזל". דעתי שונה, הספר הזה עולה על "ג'ים בר-מזל" והפעם, הכתוב על הכריכה האחורית, כמעט כולו, קולע למטרה: "...טיפול מריר-מתוק, מצחיק-עצוב, ציני ואמין עד מאד לנושא רגיש". זו התורה כולה על רגל אחת וכעת לפירוט.

במרכז הספר עומדת חבורה של מי שהייתי מגדיר כ"קשישים חסרי מנוח", החיים במקום נידח למדי של וויילס (שעל פי אמיס גם היא מקום נידח בממלכה המאוחדת). החיים הרגועים יחסית של החבורה, המכירים זה את זו מאז צעירותם, זוכים לטלטול בשעה שאלן ווייוור , בן המקום, משורר, ורעייתו ריינון חוזרים להתגורר בוויילס לאחר שנים של מגורים בלונדון.

אמיס משתמש בלשון מושחזת כדי לחשוף את מערכות היחסים של החברים: הן לגבי כל מערכת זוגית והן בינם לבין האחרים. אלה מבוססים גם על אהבות העבר. אבל אמיס אינו מסתפק בכך: הוא לועג באופן ציני לרגשות הפטריוטיות המקומית של אנשי וויילס ומציג את הוולשים באופן נלעג.

אלן המשורר, הוא היחיד מהגברים הראוי לתואר "אשמאי זקן". הוא כריזמטי ונאה ועסוק לא מעט באמנות הפיתוי. עם זאת, אמיס בשורה חדה, מאפיין את מגבלות הקסם של אלן: "האמת ניתנה להאמר שבגילו לא יוכל עוד לפרוץ דרכים חדשות, אם כי יוסיף לבזוז את הישנות באכזריות".....

השתיה היא הפעילות המועדפת על כל הדמויות. הגברים נפגשים ב"ביביליה". השם מוזכר בהקשר למלומד שבחבורה וכבר ניתן לחשוב שמדובר במועדון הרצאות העשרה לגיל השלישי או חוג ללימודי תנ''ך. אז לא. זו המסבאה המועדפת על בני החבורה. החיים שלהם מתפרסים על פני ספקטרום הנע בין פיכחון, עבור דרך ביסום בדרגות שונות ומסתיים בשיכרון באופן קיצוני. וכך סופי, רעייתו של צ'רלי, מתארת בתמציתיות את מידת הפיכחון של בעלה: "אף פעם לא תפסתי כמה הוא שותה עד אותו לילה שחזר הביתה פיכח. זו היתה ממש התגלות". במפגשי הנשים המצב אינו שונה, למעט הגשת ביסקוויטים וקפה, שאין הנשים הכבודות נוגעות בהם והם מוגשים לצורך מראית-עין, מופיע הדבר האמיתי, אלכוהול לסוגיו.

מלבד מערכת היחסים בתוך הקבוצה הגברית מתנהלת במקביל מערכת יחסים בקרב הקבוצה הנשית. שתיהן משקפות במידה לא מועטה את ההסטוריה המשותפת. וכמובן אמיס, הולל גדול בעצמו, לא מפספס את ההזדמנות להציג את רוב הנשים כשולטות ללא מיצרים בבעליהן חסרי-האונים למעט ריינון, רעייתו של אלן. אפשר לראות בזאת מיזוגניה מצד אחד, אבל גם סוג של הערכה למידת העצמאות והבטחון העצמי של הנשים שבחבורה, מצד שני.

אחד הדברים שמצאו חן בעיני בסיפור הוא היכולת של אמיס לשלב באופן כמעט פיוטי רגעים של רוך וחמלה בין המינים (לא עם בני/בנות הזוג חלילה), המשלבים כמיהה לעבר מוחמץ ולמעט רוך וחמימות בערוב ימיהם. זה סוג של הפסקה מרעננת בציניות.

העלילה הפרועה נמשכת כמעט עד לסופו של הספר ונעשית רגועה יותר לאחר אירוע דרמטי המתואר בצורה המינורית ביותר האפשרית.

היבט נוסף הוא הגישה הסטירית של אמיס להתעוררות התרבותית הוולשית. הן לאלה העושים בכך קרדום לחפור בו, כמו אלן, שאינו מסתיר זאת והן אמצעי התקשורת: "אתה יודע שבערוץ החדש נותנים עכשיו התאבקות בוולשית? נשמע דומה מאד לאנגלית, למרבה הפלא, חוץ מזה שהממזר סופר או-דאו-טרי וכן הלאה. אחר-כך באים האידיוטים ומודיעים על עליה במספר הצופים בתוכניות בלשון הוולשית לארבעת אלפים ואחד עשרה". גם מלקולם, חסיד התרבות הוולשית, לא נותר שווה נפש לעניין זה: "משהניח בצד את הווסטרן מייל כדי לעיין בו אחר-כך, השגיח במדור שכותרתו 'חדשות מוויילס', רק רבע עמוד או פחות, וזה ביומון של בירת המחוז. זה מתחיל לעבור כל גבול, אמר בליבו. אבל היה קשה להתמיד בזעם שעה ארוכה, ביחוד שזה עתה בילה עשר דקות נעימות בקריאה על שערורייה משטרתית בדרום לונדון וכזמן הזה בקירוב על סיכויי נבחרת הקריקט של אנגליה בסיור שלה באוסטרליה".

אמיס משתמש בהיבטים בהתנהלותו של אלן המשורר ושל ברידן משורר אחר שנפטר כדי לעשות מטעמים מעניין ההתעוררות התרבותית בוויילס. לפי וויקיפדיה, דמותו של ברידן מבוססת על דמותו של המשורר דילן תןמאס, אותו אמיס לא העריך במיוחד, בלשון המעטה.

השורה התחתונה: סיפור משובץ בהרבה התרחשויות משעשעות, מתובלות בהומור אנגלי, לצד רגעים של עדינות ורוך בין הנפשות הקשישות. כל זה תוך טיפול עוקצני ביומרנות לתחיה תרבותית וולשית.”