זהו ספר ראשון של <mark>אמנון שמוש</mark> שקראתי ואין ספק שאקרא ספרים נוספים שלו .. בספר זה הוא למעשה מסכם את חיוו כותב על העיוורון והזיקנה ,כותב על תקופות עבר ועושה השוואות בן העבר להיום כגון: "כשקיבוץ היה קיבוץ" ומשתמש בשפה עשירה ומלאת הומור. הפרק האחרון שנקרא ספיחים ונספחים מוקדש לחוויות משמחות וגם החמצות מתחום עבודותיו הספרותיות ...מבחנתי הספר שווה קריאה !

יובל החמישים למדינה היה מועד נפלא לסיכומים. קודם כל, מפני ששנת 1998 הייתה שנה לא רעה בכלל. הייתה מין אופטימיות זהירה באוויר, כמעט בכל תחום. לכן, לא מפתיע שישנם כמה קובצי סיפורים שמסכמים את מבחר היצירה בחמישים שנותיה של המדינה. והם כולם עושים זאת מתוך תחושת גאווה הישגית לא מבוטלת (ודי מוצדקת ספרותית, יש לציין).
הז'אנר של הסיפור הקצר הוא אמנות קשה במיוחד. יש מרחב מועט להביא בו את כל הלהטים והפיתוי

בנסיון לחפש מוטיב אחר מכפי שמופיע בתקציר הספר על המלצותיו בכריכה האחורית,לא מצאתי דרך מקורית יותר לציין את חשיבות רבעה המערבי של דרך משי זו ששמשה למסעות חילופי טובין בין מזרח למערב והעמידה חיבור מזדמן בין שתי קהילות יהודיות מפוארות שכרתו ברית דמים ביניהן.

אולם, מדובר במסמך תרבותי נדיר ביופיו על היווצרותם
של קשרים וגשרים מוכחים בין שתי קהילות באמצעותו
ניתן לחקור את טיבו בהקשר לאיחודן של קהילות

שעמום הוא שעמום,הוא שעמום.
אני לא יודע אם שעמום זה נגזר עקב כך שסיפורי קיבוץ למיניהם נמאסו עלי ,או לחלופין ש<mark>אמנון שמוש</mark>,סופר נהדר,לא היה במיטבו.
מכל מקום,אני באופן אישי לא התחברתי לרוב הסיפורים,קל וחומר למחזה.
עם זאת,סביר להניח שזה רק "אני",וקורא אחר ,כנראה,ישאב מהספר הנ"ל יותר הנאה ממני.