“זהו ספר ראשון של אמנון שמוש שקראתי ואין ספק שאקרא ספרים נוספים שלו .. בספר זה הוא למעשה מסכם את חיוו כותב על העיוורון והזיקנה ,כותב על תקופות עבר ועושה השוואות בן העבר להיום כגון: "כשקיבוץ היה קיבוץ" ומשתמש בשפה עשירה ומלאת הומור. הפרק האחרון שנקרא ספיחים ונספחים מוקדש לחוויות משמחות וגם החמצות מתחום עבודותיו הספרותיות ...מבחנתי הספר שווה קריאה !”

“חוויה מתמשכת לאורך כל ספריו של שמוש.

הפתעות בלתי צפויות נעדרו במהלך הקריאה מאחר ותוכן הספר משמש קורת גג אחת למרבית ספריו של הסופר.
אין האמור נחשב להמלצה חסכנית,והעיון בספריו נדרש לרבות העובדה כי הספר מסכם נושאים הטעונים התמצאות בספריו הקודמים.

הגילוי הנאות בדבר התמודדות עם מצבי זקנה אכן מעורר השתאות,ויתכן כי חלקים נרחבים בספר המתייחסים לשקיעת מאור עיניו ולראייתו הקלושה של הסופר משמשים כהכנות אמיצות ולהליכה "בעיניים פקוחות" לקראת עשור נוסף של התמודדות בדרכו של עולם.

בביקורת מתייחסת לספרו הקודם "כי מעבר באת ואל עבר תשוב"
עלה בי חשש-שלשמחתי לא התממש- כי יתכן -על פי נוסחיו לנושאים קיומיים-היה לסופר נסיון "כושל" להפרד מקוראיו. התעורר בי סיפוק רב מהעדר התממשותו של חשש זה.

הספר טוב לשומרי מסורת יציאת "ארם צובא",ולמשתאים על איש התרבות שצמח מעלייה זו.”