ביקורת ספרותית על אם יש גן עדן מאת רון לשם
ספר מעולה

---

כבר כשקראתי את אחורי הספר זה קרה, עברה בי מין רעדה פנימית כזו, מאלה שמציפות אותי רגע לפני שהעיניים מתמלאות דמעות, כאילו הגוף שלי כבר הכין את עצמו לקראת הטלטלה אליה הוא נכנס.

זה היה מעבר חד מסגנון כתיבתו הרהוט והציורי של האחרון שקראתי (עוז) אל שפתו הבוטה של גיבור הספר, לירז, כלומר ארז, שאם היה שומע שמכנים אותו גיבור היה כבר בטוח שמספידים אותו באיזה הלוויה תבוסתנית אללה יסתור.

שפתו הגסה והישירה של ארז עוררה בי בהתחלה סוג של סלידה, מין צרימה שכזו, אבל מהר מאד התמכרתי אליה, אל הכנות והאמת שהיא נושאת על כתפיה, כי ככה ילדים בני עשרים מדברים, אומרים תכלס. הם מדברים על הכל, ללא גרם של בושה, על חרמנות הנעורים, הגעגועים הביתה, ועל המשמעות שלהם בצה"ל ובכלל. משתמשים באינספור קללות ושמות קוד מתוחכמים שהתגבשו בחלוף השנים, אלה שהפכו להיות חלק ממעטפת ההגנה שלהם לאורך השירות הצבאי.
ככה, באמצעות סגנונו הייחודי, חושף אותנו רון לשם לשלל הדמויות הצבעוניות והעמוקות שברא בסיפורו, ולחיבור הבלתי מעורער שלהן.

שנים שאני שומע על "אם יש גן עדן", בין אם זה על הספר, הסרט ("בופור") או על ההצגה, אליה כמעט והזמנתי כרטיסים פעם, אבל כנראה ששמרתי את מהלומת הלב האמיתית עבור הקריאה. מעניין מה היה אומר ארז, על אסופת השחקנים המשתמטים המהדרים בשמו את המסך והבמה, "שחקנים מפוארים", היה בטח אומר, "אבל גם חבורה של קוקסינלים אחד אחד".

הספר הוא קודם כל פורקן, הפורקן של ארז אך למעשה גם הפורקן של לשם ושל החברה הישראלית כולה, על שמונה עשרה שנה עקובות מדם על מצודת הלבנון המהפנטת.

המוות אופף אותך לאורך כל הסיפור, כמו שאפף את החיילים בשמירתם האלמותית על המבצר, ואתה יודע כמוהם, שאין לך שום דרך ממנו לחמוק. ברגע שהמצלמה נדלקה וזיתלוואי התחיל לככב, זה היה ברור, כי מצלמות בעתות האלה הן אסון, כמו התמונה האחרונה בצאת המבצע, עתידן להיות מעין הנצחה, זיכרון אחרון מאותו ערס מקסים, שכבר לעולם לא יטעם ממהות החיים. גם את הפציעה של אושרי והמוות של זיו היה אפשר כבר לחוש, נישאים באוויר המעורפל, החנוק והמכלה. אבל למהלומת המוות הגדולה של יונתן לעומתם, היה קשה להתכונן.

היה ברור מההתחלה כי יונתן הוא לא איזה חבר ילדות עליו מתאבל ארז, אלא אחת הדמויות המרכזיות בעלילה. פתאום מצאתי עצמי שם איתם, בחששות ובהרהורים, עולה על הקו הקפוא בחזרה אל הבופור, שומר לצידם בכחול, בירוק, בצהוב ובאדום, ממתין ויודע כמותם בבעתה איומה שאחד מאיתנו, כלומר אחד מהם, יהיה הקורבן הבא, ושאין שום מנוס. וכמה ששפיצר צדק באותו הרגע כשאמר, הוא לעולם לא יהיה יפה כמו שהוא היה אז.

זה אולי רומן הביכורים הטוב ביותר שיצא לי לקרוא. קשה שלא לתהות האם היה משנה לשם משהו בסיפורו אילו היה כותב אותו באותה השנה ממש (2006), לאחר מלחמת לבנון השנייה. כמו כן, מעניין יהיה לקרוא את ספרו השני "מגילת זכויות הירח" ולראות האם צלח גם בו להגיע רחוק כל כך בנפשו של האדם.

הצורך של לשם להתחבר אל הווית הבופור, אל רעות החיילים האדירה ואל מתיחת הגבולות הנפשית שגובה ממך המלחמה, היא גם צורך עמוק שלי, על אף ומפני שלא הייתי לוחם (מטעמים רפואיים). אני אפילו מרגיש סוג של קנאה בחברות הבלתי מעורערת שלהם ובחישול הנפש העצום שהמסע הצבאי עתיר הזעזועים הותיר בהם, קנאה מטופשת, אני יודע, אבל גם מאד כנה.

בתום הסיפור, כשריבר נשא את תפילת הדרך ברכב המשוריין רגע לפני פיצוץ הבופור, ובייליס, חברו הטוב השלים אותו, שבה לה הרעדה. הדמעות החלו להתאסף אט אט, משיבות איום נושן שלעולם אינו מתממש. אבל אז, כששמות ההרוגים האמיתיים התגלו והחלו לחלחל עמוק אל תוך התודעה, פתאום זה קרה, הדמעות החלו לזלוג להם לאיטם, בדממה מוחלטת, במורד פניי. באותו הרגע הבנתי שכנראה מדובר באחד הספרים העצמתים שקראתי, הראשון שגרם לי באמת לדמוע.

הייתי בסך הכל ילדון בן שבע כשצה"ל נסוג מרצועת הביטחון בלבנון, לא באמת יכולתי להבין את המשמעות של המהלך ההיסטורי הזה ואת ההשלכות שלו על פני החיים שלנו במדינה.
היום, אחרי התבגרות בצל המלחמות, שירות צבאי משמעותי (מודיעין) ומבט מפוכח אל עבר העתיד המצפה לנו (מלחמת לבנון השלישית), אי אפשר שלא להעריך את ספרו של רון לשם, כמסמך חשוב ביותר באשר למערכות ישראל וחקיקתן בהוויה הישראלית.

אני מסתכל על האחיין שלי, פעוט בלונדיני כחול עיניים יפהפה, מפזז לו בתום ובשמחה שאין כמותה, ולא יכול שלא לשקוע בתהייה הנוראה, מה יקרה כשיבוא היום. האם הוא יהיה זיתלוואי הבא, או שמא ייפרד מאיתנו כמו זיו, יישא את החיוך שלו גבוה כל הדרך למרומים. אולי בכלל יתמזל מזלו, וייאלץ רק לשאת את גופות חבריו ואת הצלקות הנפשיות שמותירה איתך המלחמה. לפעמים אני שואל, האם זה באמת שווה את כל זה?

יש לנו מדינה ואנחנו צריכים להגן עליה, אבל המחיר, אוי המחיר.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על אם יש גן עדן