חושך, לילה שקט כמעט מוחלט, למעט רחש הגלים העדין חרקי לילה וחריקות עץ המבנה בתוכו אנו ישנים. בכלל לא מאוחר, אבל באין חשמל שעתיים אחרי השקיעה אתה מוצא את עצמך בשק השינה מקבל את הלילה בברכה, מבטיח לעצמך להתחיל את היום של מחר עם הזריחה. לפתע נקישה חזקה שמרעידה את דלת העץ... אני פותח את הדלת כדי חריץ בפתח בחושך המוחלט שינים לבנות עניים, בחור ככה עור בגובה מטר שישים בערך "come tell story"...
כך לילה

חוצפנית מרגרט אטווד. כתבה דיסטופיה בשנת 1985, סיפורה של שפחה. ספר עוצר נשימה מדוקדק ומטריד. הספר עובד לסרט בשנת 1990, לאופרה בשנת 2000, ובשנתיים האחרונות סדרת טלוויזיה מאוד פופלרית.
ואז עשתה את הטעות הגדולה ביותר שיכלה לעשות. היא כתבה ספר המשך... שבצעצם מספר איך התחיל המשטר בגלעד שתואר בספר סיפורה של שפחה, וגם איך המשיך ולאן הלך. לא יכולה להיות טעות גדולה מזו, לקחת סיפור כזה ולכתוב לו המשך יותר

בתקופה בה חרותנו נגזלת מאיתנו אט אט (עזבו בצדק או לא, לא אכנס לזה- למרות שיש לי המון להגיד), מה יותר נכון מלקרוא עוד דיסטופיה של מרגרט אטווד. בכל התקופה האחרונה ואיך שהיא מתגלגלת, אני מרגיש שאני נמצא בעלילה שהמכשפה אטווד יכלה לטוות. בין כל הודעות ההומור, המצוינות יש לומר, אחת הצחיקה אותי מאוד זה הלך בערך ככה "האם לשדרג את הטלפון, או לחכות שזה יהיה ליגיטמי לבזוז..." הרחובות רקים, שוטרים מנסים לתפוס

Oryx and Crake זה בעצם בז וניאלה. מכיוון ש Orix זה לא ניאלה (סוג של אנטילופה) אלה ראם ו Crake זה לא בז, אלה עוף ביצות אוסטרלי, יצא שקראתי את הספר באנגלית. טוב נו בנינו לא הצלחתי למצוא עותק בעברית של בז וניאלה, ומכיוון שהייתי כבר ב"קריז" הזמנתי מקנדה עותק של orix and crake בשפת המקור (וגם מכיוון שהחוויה של קריאת MADDADDAM באנגלית הייתה מרנינה יותר מקריאת שנת המבול בעברית). בקיצור די להתנצל, קראתי