“חוצפנית מרגרט אטווד. כתבה דיסטופיה בשנת 1985, סיפורה של שפחה. ספר עוצר נשימה מדוקדק ומטריד. הספר עובד לסרט בשנת 1990, לאופרה בשנת 2000, ובשנתיים האחרונות סדרת טלוויזיה מאוד פופלרית.
ואז עשתה את הטעות הגדולה ביותר שיכלה לעשות. היא כתבה ספר המשך... שבצעצם מספר איך התחיל המשטר בגלעד שתואר בספר סיפורה של שפחה, וגם איך המשיך ולאן הלך. לא יכולה להיות טעות גדולה מזו, לקחת סיפור כזה ולכתוב לו המשך יותר מ 30 שנה אחר כך.

אז למה חוצפנית? כי היא עשתה את זה בצורה מושלמת. היא כתבה ספר טוב יותר סוחף יותר עמוק יותר ומעורר מחשבה יותר מהספר המקורי, שהיה כאמור יצירה מדהימה. אטווד התבגרה, אטווד בעוד 3 שבועות תחגוג 80. היא לא פריירית ! היא סופרת שמתחדדת ומשתכללת ומשתפרת, היא טובה.

והיא כתבה ספר מעולה, ספר שאתה לא רוצה לסיים, ספר שמספר את הסיפור של איך מגיעים מארצות הברית של אמריקה (או ארצות הברית של טרמפ) לגילעד שמתוארת ב"סיפורה של שפחה".

הסבפר מביא מספר עדויות במקביל העדויות מביאות את הסיפור שלוקח אותנו אחורה להתהוות גלעד, אבל גם קדימה לנקודות המפץ שהעלילות שמתחוללות במקביל מובילות אליה.
אני לא רוצה לקלקל למי שמעוניין לקרוא, ואני ממליץ לכולם לקרוא את הספר, אז לא אכנס לעומק העלילה, אבל.
אבל אני יכול לספר לכם שקראתי את הספר בעין ביקורתית, כי חשבתי שאטווד לא הייתה צריכה לכתוב אותו... מה חסר לה?

היא כתבה ספר שלכאורה להבנתי לא היה הכרחי לכתוב, אבל אחרי שכתבה אותו, אני כבר לא יודע אם סיפורה של שפחה יכל לעמוד בפני עצמו בלעדיו..
ספר משובח כמו שאטווד יודעת לכתוב
אי אפשר שלא לאהוב אותה, בת 80 או לא בת 80.”