״סבתי הגדולה גיטל היתה צדקת כפרית. היא היתה אישה זעירה, והיה לה לול מאחורי הבית, ובלול גרו תרנגולות ותרנגולים עם שמות. שיינעלע ומיידעלע ושייגעץ וכל השאר. והנשים, תמיד נשים, חמקו פנימה לתוך הבית או התגודדו סביב הלול. ואני הבטתי בה ואמרתי שיום אחד אכתוב עליה ספר. אחר-כך היא מתה, ואחריה מת הכפר שבו גרה. ואני שכחתי.״ מתוך המבוא למונולוג של גיטל. ״ריבונו של עולם, עזור לי להיות טובה ושלמה מלפניך. גרש ממני את השדים וסלק מעלי את החלומות. אין לי כלום, שום דבר חוץ מהשק הכבד של זיכרונותי. כמו יונה הנביא נמלטתי מהארץ שבה גדלתי והריני יושבת אל השולחן, פה בעיר הקודש ירושלים, וכותבת את הדברים שקרו לי בחיי.״ כך נפתח המונולוג של גיטל, יהודייה בת המאה ה-18, שדמותה מבוססת על דמות הסטורית אמיתית. היא נולדה בווהלין (אוקראינה) ללמדן מפורסם, ובגיל 12 נישאה לאדם יוצא דופן, נזירי ומתבודד, שנקרא רבי אברהם המלאך. הוא היה בנו היחידי של מנהיג התנועה החסידית, המגיד הגדול ממזריטש, וכך מצאה את עצמה גיטל חיה בתוך ליבו הפועם של עולם החסידות. היא נעשתה אם לשני בנים, היתה לידידת נפש של אבי בעלה, המגיד הגדול, ובשנות העשרים לחייה הפכה לאלמנה. היא איבדה את אביה הנערץ, את המגיד ידיד נפשה, את בעלה, אבי ילדיה, ודווקא אז החליטה ללכת עד הסוף: היא מסרה את בניה לאימוץ ויצאה לבדה לארץ ישראל. גיטל התחילה את הפרק השני בחייה. ובלשון פיוטית, ארכאית וציורית, היא מתארת את מסעה מווהלין לירושלים. בהגיעה למחוז חפצה, היא בוחרת לעבוד ככובסת ומסתירה את מוצאה האריסטוקרטי ואת הפרטים על מוצאה. היא בודדה, ענייה, ובעלת נפש עשירה ועין בוחנת. ובזקנתה, היא יושבת וכותבת על חייה: האם בגדה בילדיה? האם נעשתה קדושה? ומה יש לה להגיד על בעלה שנקרא "המלאך" ועל אביו המפורסם? גיטל מתפללת, מתגעגעת, טווה בדם ליבה את החוט האדום של חייה, וככל שהיא מתקרבת לסופם היא מתמלאת רוח של השלמה וקבלת הדין. סמדר הרצפלד, שכתבה בעבר על דמויות נשים ("אינתא עומרי", "תחת שמי מכסיקו"), מצאה את גיבורת חייה: דמות אישה דתייה, שבירה ופגיעה, ובכל זאת חזקה ומלאת כוח. היא מדברת בשמה של גיטל בשפה פשוטה וזכה, מלאה בעצב ובאהבה. ...

"גם היום הוא הערבי שלי, קרוב ואינטימי כמו סיגריה בפה, ואני היהודיה שלו. אבל איננו נפגשים עוד. שלושה קיצים חלפו מאז קרו הדברים, וגם עכשיו הקיץ, אלא שאז התחיל הקיץ ועכשיו הוא נגמר". זהו סיומו של סיפור אהבה טראגי-פיוטי בין צעירה יהודיה וצעיר ערבי בישראל של אינתיפאדה, המגיעים אל סף התאבדות פיזית, ומסיימים את הקשר ביניהם בכמו-התאבדות נפשית. מעין רומיאו ויוליה מודרניים שנסיבות לאומיות-חברתיות קוטעות באכזריות את אהבתם העמוקה. "לא רצינו להיכנע... ובכל זאת נכנענו. לא רצינו לשקוע ובכל זאת שקענו... אינני יכולה לסלוח להם, לאף יהודי ולאף ערבי שחי פה עכשיו או שחי פה פעם, על חלקם במציאות הזאת" - טורקת הגיבורה המיואשת בסוף סיפורה, ומעמידה אותנו בפני הדילמה הבינאישית החמורה לפניה ניצבה, דווקא בימים אלה, בהם תקוות השלום החדשה עשוייה לשנות לחלוטין את פני התמונה הרגשית הקשה הנשקפת מבעד לדפי הרומן המרתק. ...

"מה חיפשנו, לעזאזל, כשקמנו ונסענו לאסקיפולס? מה חשבנו שנמצא שם, את בשרו של אלוהים? מה חשבנו, שניגע בו ופתאום כל הצרות שלנו ייעלמו? שפתאום החיים שלנו ישתנו? איך יכולנו, לעזאזל, להיות כל כך תמימים?" בנובלה "ישו השחור" עוזבת במפתיע תמר, מורה לתנ"ך, את השגרה המאכזבת של חייה ויוצאת למסע של הגשמת חלומות במכסיקו. היא פוגשת בג'רונימו, אינדיאני שיכור ובטלן, ושוקעת בעולמם האפל של חיות הלילה של מכסיקו: זונות וסרסורים, סוחרי סמים ועכברושים. ערב "יום המתים", החג שבו נפגשים החיים והמוות, מצטרפת תמר לעלייה לרגל לפסל מחולל נסים - ישו השחור מאסקיפולס. כאשר היא מגיעה אל יעדה, היא כבר איננה האדם שיצא למסע. הנובלה "תחת שמי מכסיקו" עוקבת אחר שירה, קיבוצניקית לשעבר, אשה תלושה ומרירה, שגעגועיה מובילים אותה למכסיקו. שם היא פוגשת באינגה, סטודנטית לרפואה מגרמניה המתלווה אליה למסע אל ראשו של הר געש כבוי בלבו של אזור כפרי נידח. שתי הנובלות בספרה החדש של סמדר הרצפלד פורשות חיים של נשים שיש להן הכל, ובכל זאת אין להן דבר. נשים פרובוקטיביות, משכילות ומלאות געגועים למשהו שאין הן יכולות לקרוא בשמו. בלשון ציורית וחושנית מתארת הרצפלד את ייסוריהן ואת מאמציהן לגאול את עצמן דרך הביבים. סמדר הרצפלד, ילידת תל אביב, חיה בירושלים מגדלת שני ילדים ועוסקת בהוראת כתיבה יוצרת במכון "כרם". תחת שמי מכסיקו הוא ספרה הרביעי. ספריה הקודמים: רב המכר "אינתא עומרי", אלוהים זה לא אני", וספר השירה "שושני דומה"....