ה<mark>ספ</mark>ר עורר בי תחושות מנוגדות. מצד אחד - ההזדהות עם היהודים שהמלחמה כמעט פסחה עליהם אבל בסוף תפסה גם אותם. המציאות ההזויה של האנשים הללו מעוררת כאב.
מצד שני - התיאורים ב<mark>ספ</mark>ר נשמעים בגדול כ"לא נעים אבל לא נורא". כשהיהודים נלקחים למחנה העבודה הם יוצאים עם תרמילים מתפקעים ובהם יש מזון. במחנה העבודה החיים נסבלים למרות הכאבים והצפיפות. וישנם הרבה הונגרים נחמדים ואפילו גרמנים חביבים. ורק הרוג אחד...
קשה