אחרי שצפיתי פעמיים בסדרת המופת של <mark>סטיבן</mark> שפילברג את טום הנקס, "אחים לנשק", ברור היה לי שאת הספר הזה של <mark>סטיבן</mark> אמברוז עליו מתבססת הסדרה - אני מזמין לי הביתה כמו קינג קונג מפונק... "לא ניתן להשיג בחנויות" עלק...

ואיזה ספר זה, הלליי ! אמנם זו לא בדיוק פרוזה, <mark>סטיבן</mark> אמברוז ידוע כהסטוריון מלחמה שתחביבו העיקרי הוא לתחקר אנשים ולאסוף מזכרות של התקופה (מנהל מוזיאון חצי פרטי בזמנו הפנוי), אבל למרות ההתעקשו

מה יש בה במלחמה, שכמו חור שחור מושכת את כולם לתוכה ופולטת אותם בחזרה כקרינה, כמשהו אחר, שלא כמו שנכנס אליה?
וגם הסופרים, המשוררים, הבלשנים, המלחינים, הציירים וההיסטוריונים, כולם רוקדים סביבה, מנסים לתארה – חלקם בפרטי פרטים, ואחרים בדימויים ולא יכולים לה.

ואני, עכבר ספרייה קטן שכמוני, גם כן נמשך למרות שנגעל, מחטט למרות שמפחד, לומד למרות שבז – כי בסוף כנראה שהמלחמה היא היא הטבע האמתי הקמאי הטהור

"הזיכרון של אותם גברים מורעבים והמומים, ששמטו את ראשיהם והשפילו את מבטיהם כשהסתכלנו עליהם מעבר לגדר, כמו כלב מוכה המתכווץ בהתרפסות מול המתעלל בו, מעורר רגשות שאין לתארם במילים־רגשות שלא ישכחו לעולם. הרושם שעשה עלי המראה של אותם אנשים מאחורי הגדר גרם לי לומר, רק לעצמי: ׳עכשיו אני יודע מדוע אני כאן׳'" (עמוד 309).

כשאחי הקטן נסע בתיכון למשלחת לפולין כתבתי לו מכתב ובתוכו ציטטתי מתוך יומנו של רס"ן ר

אני מקנאה בפלוגה ה' בדיוויזיה המוטסת 506 של צבא ארה"ב. אני מקנאה כי החיילים ששירתו בה זכו לחוות חברות ברמה העמוקה ביותר – חברות עד מוות, כפשוטו. שנתיים של אימונים מפרכים ועוד חודשי לחימה קשים של הקזת דם משותפת מתחו את גבולות רעותם למחוזות שמעולם לא הייתה לי בהם דריסת רגל. ועל כך אני מקנאה. מעולם לא הייתי חלק מקבוצה שכל חבריה מוכנים למות אחד למען השני. עזבו קבוצה, מה באשר לחברות הקרובות, האם אני יכ