מי שמכיר את סיפור חייו של <mark>וולט ויטמן</mark> יודע שהמשורר האמריקאי שחתום על האמירה "אני שומע את אמריקה שרה" שיכתב בחייו אין ספור פעמים את ספר שיריו "עלי עשב". מה שמקובל אולי אצל משוררים אחרים להוציא בכמה ספרי שירה המשורר הנכבד הזה (ובאמת שיש כבוד) הוציא כאותו ספר במהדורות שונות.

בעברית הספר מוכר בתרגום הארכאי של לא אחר משמעון הלקין שידוע כמי שכתב שירה קשה ואינטלקטואלית, שהייתה רחוקה מהשירה העברית הארצ

במקבץ השירים "שירת עצמי" <mark>וולט ויטמן</mark> מגיש את מנעד רגישותו ורשמיו מהיופי והקסם של הפשטות האנושית והטבע. שירתו עשירה בתפישה רומנטית של הטבע והאדם. <mark>וולט ויטמן</mark> כצועני הנודד בין מקומות שונים, מתחכך עם מקומות ומצבים שעבור ויטמן נראים הדברים הלכאורה מובנים מאליו, מה שהופך אותו אולי למשורר מיוחד היא הבאת הפרטים הקטנים שנראים עבורו כחווית אקסטזה דתית. <mark>וולט ויטמן</mark> מקבל השראה מכל מה שהוא נתקל בו בנדודים שלו ומ

הנובלה הזו ראתה אור לראשונה בעילום שם בשישה חלקים בעיתון הניו-יורקי סנדיי דיספץ' ב-1852. זכרי טרפין, סטודנט לספרות וחוקר <mark>ויטמן</mark> השווה את הגליונות לתקציר העלילה בכתב ידו של <mark>ויטמן</mark> והתוצאה היא שהמחבר האנונימי הוא <mark>ויטמן</mark>.
<mark>ויטמן</mark> אמנם התפרסם כמשורר, אך ספר זה מוכיח שכוחו היה חזק גם בכתיבת סיפורים.

זהו סיפור מורכב עם דמויות רבות ומגוונות המאפשרות לנו הצצה לניו-יורק של אמצע המאה ה-19.
העלילה מורכבת, מ

רק לאחרונה ערכתי היכרות ראשונה עם שירתו של <mark>וולט ויטמן</mark>.
שירתו ציורית מאוד, חיה בועטת ומתנשמת. הרומנטיקה בשיריו מדהימה, הערצת החיים החופשיים, הערכת האנשים הפשוטים והדברים הפשוטים שאנו גם כיום לא מעריכים מספיק.

ויטמן שר על שאון העיר ופראיות הטבע, על האמהות והאבות.
תינוקות וזקנים, הוא שר שיר הלל על כולם כולל אלוהים, אף שאינו לדעתי מאמין באלוהים מוגדר, אלא יותר בטבע.

השירים בספר מתורגמים נפלא,