כמה פעמים נגיד "ספר צריך את העיתוי המתאים", וזה לא יהיה מספיק. ובכן ספר צריך את העיתוי המתאים. וגם הספר הזה. אין ספק שקראתי אותו בעבר, לפני כמה שנים. חבר המליץ לנו עליו, אמר ש"חייבים לקרוא" וש"בטח נאהב". אז קראנו. כלומר, קראתי. לא זוכרת מה שאר בני הבית עשו. אני קראתי. ולא זוכרת כלום. קריאה שהיא כמו לבן על לבן, ציור במים על מים. נכנס באוזן אחת (סליחה, בעין אחת) ויצא בשניה, בלי להשאיר סימן וזכר. חיט

את הספר הזה קראתי בתוך לא יותר מיומיים, ולא בגלל שהייתי מרותק למה שנכתב בו אלא שכקורא חשתי שהסופר בחר להביא בו את העמדה שלו כחבר שעל כוס קפה מנסה להספיק ולספר לי כקורא על החיים שחי בפרק מסויים בחייו ויש בהם משהו מן הסוריאליסטיות.

מצד אחד זה טוב שיש סופרים שלא מורחים יותר מדי עמודים על מה שהם מנסים להעביר לקוראים שלהם, אבל מצד שני גם להיות קצר מדי זה גם לא טוב. כמי שקרא כבר ספרים דומים לזה, נהנ