ביקורת ספרותית על הפרא האחרון מאת ג'יי מקינרני
ספר טוב

---

כמה פעמים נגיד "ספר צריך את העיתוי המתאים", וזה לא יהיה מספיק. ובכן ספר צריך את העיתוי המתאים. וגם הספר הזה. אין ספק שקראתי אותו בעבר, לפני כמה שנים. חבר המליץ לנו עליו, אמר ש"חייבים לקרוא" וש"בטח נאהב". אז קראנו. כלומר, קראתי. לא זוכרת מה שאר בני הבית עשו. אני קראתי. ולא זוכרת כלום. קריאה שהיא כמו לבן על לבן, ציור במים על מים. נכנס באוזן אחת (סליחה, בעין אחת) ויצא בשניה, בלי להשאיר סימן וזכר. חיטטתי עמוק בנבכי זכרוני, ולא זוכרת שום דבר מהספר הזה.

ובכן, טאבולה ראסה. לקחתי את הספר לידיים והתחלתי מהתחלה.

נתחיל עם השם. שם לא מוצלח בעברית. תרגום מילולי, ומדוייק, ובכל זאת, משהו הולך לאיבוד. מדובר בויל סאוואג', שהוא הבן הפחות מועדף ולמעשה האחרון לבית משפחת סאוואג', שהיא משפחת אצולה מדרום ארצות הברית. כמובן, לשם יש משמעות, והמילה "סאוואג'" שמשמעותה בעברית פרא, לא נבחרה כך סתם, ובכל זאת לתרגם את השם ככה, זה סוג של קלקלן למהות הספר, לתוכן שלו, ואולי אפילו לסוף שלו.

ועכשיו לעלילה. פטריק קין, עורך דין בגיל העמידה, מספר רטרואקטיבית וללא סדר כרונולוגי מחייב על תולדות חברותו ארוכת השנים עם ויל סאוואג'. בעת שנפגשו שני החברים עשו את דרכם בכיוונים מנוגדים. בעוד פטריק מנסה לצאת מכבלי משפחתו האירית נמוכת המעמד וההכנסות, ולעלות בסולם החברתי, בא ויל ממשפחת אצולה ומנסה להוריד את הוריו ביגון שאולה בעודו דורך על כל אמונותיהם והישגיהם היקרים. הוא מתחבר לשחורים, מחפש מוזיקה שחורה, הופך להיות היפי, צורך סמים, נזרק מהמכללה היוקרתית, ומתחתן עם בחורה שחורה. למעשה כנראה זה גם גרעין חברותו עם פטריק. עוד מישהו שהוריו לא יאהבו, שאינו בן המעמד שלהם, ואינו הולם את ביתם.

מהמילים הקצרות הללו אפשר להבין שיחסי הורים וילדים נמצאים פחות או יותר במרכז הספר. אין זה סתם מרד בהורים. הדברים מגיעים עד רצח אב, אמנם מטפורי, אבל מוטיב חוזר בספר.

"רציתי שהוא יהיה אדם עצמאי. ולשם כך היה עליו להדיח אותי. ככה זה היה תמיד עם אבות ובנים, אפילו לפני כל הדיבורים האלה על מהפכת הנעורים, לפני ששמענו בכלל על פער הדורות. זה לא נכון? אתה יכול להגיד לי בכנות שזה לא חלק מהסיפור שלך - של מי אתה עכשיו? לא ישבת יום אחד כשהיית ילד והתכחשת בליבך לאבא שלך?"

אבל יש כאן יותר מזה. ויל רומס בדרכו את כל כבלי החוקים והמוסכמות שעליהם חונך. פטריק שומר על הכללים באדיקות, אלה הכתובים, ואלה שאינם כתובים. מכאן החברות שלהם, ומכאן גם הפערים. הבחירות הללו, של שניהם, ולמעשה בראי תקופת ארבעת העשורים האחרונים במאה העשרים, מעלים שאלות קשות. האם מתן יכולת ביטוי לדחפים מודחקים הוא אותנטיות או שמא הוא פראיות? האם התאמה לציפיות הסביבה והחברה וריסון הדחפים הללו מהווים תרבות או שמא זה זיוף? ואיפה בעצם עובר הגבול בין זה לזה? לפטריק, למעשה יש תשובה. הוא לא רק אומר אותה, הוא גם מבצע. בדרכו למעלה, בסולם החברתי שבחר לעצמו, הוא מרסן הרבה תשוקות ורצונות. בהחלטה שאינה פופולרית היום, והיא מנוגדת לאופנת "לך אחרי הלב" הנישאת בפי כל ובגאווה רבה, פטריק גונז את נטיותיו, ובונה לו בית ומשפחה במה שרבים אומרים שהיא הדחקה הרסנית. זה לא עיקר הספר, ובכלל פטריק אינו עיקר הספר, אבל זו זווית מרתקת ומעוררת מחשבה בתוכו.

חוץ מזה הספר זורם היטב, קריא מאוד. לא "נקי" בכלל, וזה אומר שהוא עמוס תיאורים מיניים, שהם חלק מהותי מהסיפור כולו [אופס, עכשיו הספק הכשר של האינטרנט שלי יצנזר אותי]. באופן מוזר לכותב-גבר, יש בו התייחסות מפורטת מאוד לביגוד ותיאורים מלאים של הלבוש של כל דמות המופיעה בו. וגם זה נראה חלק מכוון ומהותי בעלילה כולה. מעבר לכך יש הרבה ראי-תקופה, של אמריקאיות החל ב-1967 ועד כמעט שנת אלפיים. ובכלל עכשיו נראה לי שאני כבר לא אשכח את הספר הזה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הפרא האחרון