ביקורת ספרותית על מקום קטן מאת ג'מייקה קינקייד
ספר בסדר

---

ג׳מייקה קינקייד נולדה באנטיגואה ב-1949. בגיל 16 נשלחה על-ידי אמה לניו-יורק ומאז היא חיה בארה״ב, כיום בוורמונט.

אנטיגואה הוא אי בים הקריבי, אשר היה קולוניה בריטית עד שחרורו באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20.

בספרה פונה הדוברת, בת דמותה של המחברת, לתייר דימיוני, לבן, שמגיע לנפוש באי הקריבי היפהפיה, מאירופה או מארה״ב. היא מספרת לו מה יראה כשינחת בנמל התעופה; מה יראה ברחובות ועל הכבישים, איך יתמוגג נוכח הנוף הקסום מחדרו בבית המלון, כמה יתרשם מהצבעוניות הרבה המעטרת את בתיהם ובגדיהם של האנטיגואנים, איך יתבונן בסקרנות בפעילויות היומיומיות שלהן, בעוני, בדלות, במבנים הרוסים ומוזנחים, במוסדות המקום המטונפים והעלובים וכן הלאה.

נושא הספר הוא עבדות. כיבוש אכזר. אופיו של העם המשועבד, הנכבש, והדרך בה אופי זה תרם להנצחת העוולות שגרם הכובש הלבן לאנטיגואה.
המחברת מתארת בטון נוקב וזועם את מעלליו של הכובש האנגלי באנטיגואה, את היחס לתושבי המקום, את הזלזול של ה״מתארחים״ ב״מארחים״ ובביתם. מאופן תיאורה את התייר, שמאדם רגיל, נאה ואהוב בתור מקומי בארצו, הופך לתייר מכוער, טיפש ושנוא בארץ זרה, משתמעת אנלוגיה עוקצנית בין האדונים הבריטים לבין התייר אליו היא פונה לאורך כל הספר.

קינקייד ממשיכה ומספרת בפרטים רבים על החיים באנטיגואה שלאחר השחרור וקבלת העצמאות; החיים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים. היא מפרטת את כל שחיתויות הממשל המסואבות, את ההונאות של חברי ממשלה, את הנפוטיזם, המעילות, העבירות; המחברת טוענת שדרכים נלוזות אלו עברו לתושבי האי ״בירושה״ מהכובשים האנגלים, שכן האנטיגואנים למדו וספגו כל זאת מהבריטים במשך שנים ארוכות ורבות.


הספר הוא סוג של ״אני מאשים״ חריף ביותר, אם כי לא מעמדה קורבנית, שהיתה עלולה להעיד על תחושת נחיתות. כתיבתה עוכרת שלווה, פוצעת, בדלנית אפילו - שכן היא מכלילה את קוראיה בתוך אותם ״תיירים״ או ״מערביים״ נלעגים. קינקייד מאוד בודדה בכעסה ובתסכולה, והיא לא מרגישה שייכת לאף אחת מהקהילות - לא זו המערבית ולא זו בה נולדה.

מקום קטן הוא מן מאמר ביקורת היסטורי/פוליטי/חברתי, אבל הוא כתוב ממקום מאוד אישי וכאוב, מה שהופך אותו למסה צורבת במיוחד. קינקייד מקצינה את הטוב והרע עד למקסימום, למשל כשבסוף הספר היא טוענת שכל האדונים הם זבל, וכל העבדים הם אצליים ונעלים; אך האירוני הוא, שהיא מסיימת את הספר באומרה שכאשר האדון חדל להיות אדון, וכשהעבד חדל להיות עבד, שניהם בעצם שבים להיות רק בני אדם.

הספר ״מקום קטן״ מאוד רגשי ומאוד מתוחכם, ניכר בו כשרון כתיבה לא קטן, דווקא. סגנונה מאופיין בישירות, בפשטות, במליציות מכוונת ומודעת ובחוש הומור ערמומי.
הקריאה בספר הייתה לא פשוטה. מצד אחד הוא לא עניין אותי מספיק ברמה הספרותית, ואחרי שצלחתי את מחצית הספר נהייתי קצרת רוח ונוחה להסחת-דעת, בדיוק בגלל העובדה שהספר איננו עלילתי. מצד שני, האצתי בעצמי לסיימו, בזכות חשיבותו התיעודית-אנושית, וגם כדי להתוודע לראשונה למחברת מוערכת זו.

אחרית הדבר של עמרי הרצוג מצויינת. אינני יודעת מי הוא, אך כתיבתו ראויה לשבח. הוא כותב בצורה נינוחה, בגובה העיניים, ללא גינונים או קישוטים מיוחדים. האווירה בכתיבתו משדרת אמינות, תבונה עמוקה, ואף אובייקטיביות. הרצוג מנתח את היצירה באופן מרתק, ומצליח להכניס את הקורא לראשה של המחברת אף יותר ממנה עצמה. הוא מתאר את החוויה שהיתה לו בזמן קריאת הספר ומקשר את זה לאופייה של קינקייד כסופרת. אני מודה שלולא אחרית-הדבר הזו, הייתי בהרבה פחות מרוצה מהספר.

» ביקורות נוספות של MishaEla
» ביקורות נוספות על מקום קטן