זה מאוד דומה ליומן מסע שלי מדרום אמריקה. רק שאני לא הייתי על אופנוע. ולא היה לי אקדח. ולא עשיתי את זה בתקופה שזה היה חריג. אה כן – ואני לא <mark>צ'ה גווארה</mark>. אבל חוץ מזה אותו דבר.
כזה הוא הספר – אם תוציאו אותו מהקשרו אז הוא סתם ספר. לא ראוי לפרסום ולא לקריאה. כמובן שכל העניין בו הוא ההקשר, ובהקשר הנכון – יש לו מקום.

זאת לא יצירת מופת, אבל שווה קריאה למתעניינים, וכצפוי יש לצ'ה סגנון כתיבה מעניין וסו

<mark>צ'ה גווארה</mark> אינו המטייל הטיפוסי. יומן המסע הזה הוא בהחלט לא סתם יומן מסע של אדם שמתרשם מנופים, מתכנן מסלולים ומחפש את הנוחות.

ההתמקדות של <mark>צ'ה גווארה</mark> היא באנשים. בכל מקום שאליו מועדות פניו, ההתרשמויות של הנוף הינן שוליות, אם בכלל קיימות - והוא כותב בעיקר על האנשים שהוא פוגש, הצרות שלהם. כיוון שהוא אוטוטו מסיים תואר ברפואה (ב 1952) - הוא כותב הרבה על מצב החולים ובתי החולים במקומות בהם הוא מבקר בדר