באוקטובר 1942 שוכנו 2,000 שבויים בריטים חמישה קילומטרים מהעיר קנצ'נבורי, 130 ק"מ ממערב לבנגקוק על גדת הנהר מיי קלונג. כשהגיעו הם לא ידעו שהם, יחד עם עוד מאות אלפים, עתידים להיות חלק ממיזם הנדסי שאפתני, בניית מסילת רכבת יבשתית באורך כ-415 ק"מ, החוצה יערות, הרים ונהרות.
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר שיפן כבשה את דרום-מזרח אסיה, היא ביקשה לחבר את כוחותיה בין תאילנד לבורמה (כיום מיאנמר) לצורכי לוגיס

לפני כמה שנים קראתי את הגשר על הנהר קוואי וכבר אז היה לי ברור כי אני צריך לקרוא עוד מכתביו של <mark>פייר בול</mark>. קודם כל וידוי קטן: קשה לי עם ספרים ישנים בהם הדפים מצהיבים, כאלו שרואים בהם את שיני הזמן, אך מכיוון שגם עלי כבר רואים את שיני הזמן, מי אני כי אלין? אולי רק על כך שהוצאות הספרים נותנות לפנינים מהסוג של הספר הזה להישכח ולהיעלם אל תהום הנשייה ואינן דואגות לתרגומים חדשים והוצאות מחודשות. האמת היא שפ

אני מניח שכל מי שנסע לטייל בתאילנד והגיע לקנצ'נבורי, מכיר את סיפורה של "מסילת המוות".

"מסילת המוות" (The Death Railway) הוא הכינוי לה זכתה מסילת הרכבת אשר נבנתה ע"י היפנים במלחמת העולם השניה במטרה לחבר בין תאילנד לבורמה , מרחק של למעלה מ-400 ק"מ. למען הדיוק, מי שבנה את המסילה הם כ- 60,000 שבויי מלחמה (רובם אוסטרלים, הולנדים ובריטים) וכן כ -200,000 אסירים ופועלי כפייה, אשר נאלצו לעבוד שעות רבות

אכן, הוא רק "מבוסס, על מקרה אמתי, עד כדי כך שאגודת שבויי-המלחמה לשעבר תבעה את הבמאי של הגרסה המוסרטת על הוצאת דיבה, כי מהסרט משתמע שהשבויים סייעו (בהתלהבות) למאמץ המלחמה של האויב.