<mark>הלינה</mark> גרינשטיין (בירנבאום) מוורשה. בתה של פולה, אחותם של חיליק, מארק [והלה אשתו של מארק], הבוגרים ממנה.
ילדת שואה הייתה.
בת 10 הייתה בשנת 1939, עת נאסרו היא ומשפחתה בעירם ונלקחו אל גטו ורשה, אז הפכה להיות אסירת הרייך.
<mark>הלינה</mark> מתארת בסיפור תhעודי מרטיט ומפורט את חייה בתקופת המלחמה החל משנת 1939 בגטו ורשה ועד ליוני 1945 שחרור אושוויץ-בירקנאו.
האת השנים הללו היא מתארת בדרך קורעת-לב שממחישה את הזווע

לא בכיתי. דמעותיי לא נשרו ונטפו על הספר אשר אני קוראת. לא שלא היה בי הרצון לכך, פשוט הדמעות התעקשו לא לזלוג. חור חלול נפער בתוך חזי וכל החושך זרם אל תוכו כזרם שוטף של מים אשר מציפים את הארץ, בעודו יונק אל קרבו את לשד עצמותיי,נוטף ומתמזג עם גופי והופך למבול ציפורים שחורות כפחם מאובק שייעודן אחד הוא: לנקר, לשרוט בתפריהן העבים והארוכים את נפשי. לייסר את מחשבתי בהוויתן החודרנית, המציצנית, החורקת, ה

איך ניתן לחוות דעה על ספר כל כך קשה מצד אחד, ומצד שני אנושי ומרגש כל כך. ככל שאני מעמיקה לחשוב על הספר, על שמו (האם באמת בתקופת השואה החיים היו תקווה או גהינום) ועל המחברת, אוזלות לי המילים. אני נדהמת מפרטי הפרטים בספר, איך אפשר לזכור דברים קטנים כגדולים אחרי כל כך הרבה שנים? זאת גדולתו של הספר, כבפרטים, בתיאור חיי היומיום. סליחה- לא חיים כי אם גהינום היומיום.

ספר מרגש בצורה בלתי רגילה, שהתוודע