utetia

2005, מעט <mark>פייר אסולין</mark>, מספר את סיפורו של אדוארד קיפר, המשמש כבלש ועובד כללי בבית המלון לוטסיה בשנות ה-30 ועד תום מלחמת העולם השנייה. אימו השתגעה , אביו חי בנוחות לבד, קיפר כולו לבד עושה את צעדיו במלון לבדו. יש לו חדר עליית גג , בו הוא צופה על כול פריז – עם מרפסת ושירותים. יש לו את נטלי המאהבת הנשואה עם כמה ילדים. לפני המלחמה מתאר אסולין רבי מעלה כדוגמת ג'ימס גויס ורבי מעלה כמו משוררים, סופ

<mark>פייר אסולין</mark> עוסק בכתביו בביוגרפיות לרוב. גם אם אלה אינן ביוגרפיות, עיסוקו בסיפורים משפחתיים בן העבר. זה ניכר בכל דבר שהוא כותב, גם כאן.
הסיפור שלפנינו לא הדוק עד סופו, לא כל מהלך הגיוני במאה אחוז גם במסגרת הז'אנר, ז'אנר הספרות האפלה. בכל זאת, אסולין כותב נהדר וגם מה שכתב לפנינו לא שונה.
מר דה שמייה, אחד מאצולת פריז ומבכירי הדיפלומטים שם, מזמין עבודת הרכבת אילן יוחסין למשפחתו. אנו פוגשים את פרנסו

קרה לכם פעם שהאשמתם מישהו בלא עוול בכפו? אתם בטוחים שהוא אשם כי חקרתם וביררתם היטב ואז אתם באים ומאשימים אותו בפומבי, משחירים את שמו ופוגעים בכבודו שהרי חטאו נורא וגדול, מביאים את אותו אדם לכדי בושה ברבים ושנאה עצמית עד שהוא מחליט לפגוע בעצמו? ואז מגלים שהאמת שונה ממה שחשבתם.. מה עושים אז? האם יש דרך חזרה? זהו סיפור שכזה.

סופר ביוגרף מגלה תוך כדי עיון במסמכים ממלחמת העולם השניה כי אישה בשם ססיל

צרפת מתגאה בהיותה מדינת החירות, האחווה והשוויון. ככה למדנו בשיעורי ההיסטוריה וכך רוצה צרפת שנאמין. אבל הצהרות לחוד ומחשבות פרטיות לחוד.

המספר הוא ביוגרף. באחת הבדיקות שהוא עורך בנוגע לעברו של דזירה סימון, סופר מפורסם שהואשם כאילו היה בעל עבר יהודי תחת הכיבוש הנאצי, מתגלים דברים מסמרי שיער. פתאום תשומת הלב מוסטת מהסופר המפורסם לעניין פרטי של הביוגרף החוקר. מה שמתגלים אלה מכתבי הלשנה בכמויות מעור

ספר בא בא להעיד על זכרה של שושלת קמונדו, זו שהחלה עם גירוש ספרד וחדלה ב-1935, עם מות מואיז קמונדו, האחרון לבית קמונדו.

<mark>אסולין</mark> מביא בספר זה לא רק את קורותיה של המשפחה, כי אם למעשה את קורותיהן של המשפחות היהודיות המפורסמות, בעיקר אלה שחיו על אדמת צרפת כרוטשילד, קאהן ד'אנבר, פרר, ריינך וכמובן קמונדו.

כיום נותר רק בית נסים קמונדו בשד' מונסו 63, ברובע ה-18 בפריז. הבית פתוח למבקרים ומואיז קמונדו ה

הדמעות זלגו מעצמן כשאני קורא שהמלצר הצעיר במלון הפאר לוטסיה בפריז לא שלט ברוחו וכתפיו הצביעו על בכי בלתי נשלט. האחראי על הבטחון ניגש כדי לברר במה דברים אמורים. ילדים רבים מבוכנוואלד ישבו סביב השולחן, אחד מהם שלח ידו לקחת את הפרי מידי המלצר ומיד משך אותה חזרה. מעולם לא ראה פרי לפני כן, בטח שלא אפרסק. המלצר הצעיר לא נתקל במצב כזה במלון הפאר לפני כן. מזועזע הוא פנה לבכות.
בהמשך היו עוד רגעים רבים כא