ספר בא בא להעיד על זכרה של שושלת קמונדו, זו שהחלה עם גירוש ספרד וחדלה ב-1935, עם מות מואיז קמונדו, האחרון לבית קמונדו.
אסולין מביא בספר זה לא רק את קורותיה של המשפחה, כי אם למעשה את קורותיהן של המשפחות היהודיות המפורסמות, בעיקר אלה שחיו על אדמת צרפת כרוטשילד, קאהן ד'אנבר, פרר, ריינך וכמובן קמונדו.
כיום נותר רק בית נסים קמונדו בשד' מונסו 63, ברובע ה-18 בפריז. הבית פתוח למבקרים ומואיז קמונדו הורישו לאומה הצרפתית כדי ששם המשפחה יונצח לעד והבית נקרא על שם אביו ובנו גם יחד.
קורותיה של המשפחה מתחילים בגירוש ספרד, עת משפחתה נוטה לקבוע את ביתה החדש בטורקיה, כשבמשך הזמן יש גם נציגות רבת שנים בוונציה. כל המקומות הללו היו צמתי מסחר עתירי הון, כשהונה של המשפחה גדל ללא הרף, עד שנסים קמונדו האב מבקש להעתיק את מגוריו לפריז ומואיז בנו עוסק בבניה מחדש של הבית בו תגדל ותשגשג המשפה במישור מונסו בפריז. מולם מובאות קורותיהן של משפחות יהודיות עשירות הקשורות לקמונדו אם בקשרי מסחר, ישיבה משותפת בדירקטוריונים או בקשרי משפחה.
הספר מאלף. שוב ושוב מתברר שכדי להיות עשיר, ובעיקר כדי לשמור על העושר, בעצם רצוי מאוד לא לתת יד בעבודה. זה אפילו מגונה. ואמנם, משפחות יהודיות ולא יהודיות עשירות אחרות נסמכו על פריסה רחבה של השקעות הוניות, שהניבו תשואות דמיוניות. מכאן, שבזמן הפנוי הרב משפחות אלה צברו אוספי אמנות מרהיבים ויקרים ומשהתברר שלא יהיה המשך לשושלות שהלן, האוספים נתרמו למוזיאונים או שבתיהם הפכו למוזיאונים משל עצמם.
למרבה צערו של מואיז קמונדו, בנו נפל במלחמת העולם הראשונה כטיס אמיץ למענה של צרפת. מואיז קיוה להמשך השושלת, אבל תקוותו נגוזה. שאר המשפחה לא חמקה מידיהם של הנאצים.
מוזיאון קמונדו הוא דוגמה לבית שנבנה סביב אוסף אמנות. כל פריט, יהא זה שטיח, שולחן, ציור, כד או השד יודע מה, מצא מקומו המדויק בעת בניית הבית. זה עד כדי כך קיצוני עד שבמסמך הנוטריוני להורשת הבית נאסר על שינוי קל שבקלים בבית ובתוכנו. למרות זאת, סוחר אמנות החזיר לבית ב-1985 סידור ומחזור תפילה עתיקים שנקנו ע"י משפחות קמונדו. סגירת מעגל מהריבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
