את <mark>אלדד כהן</mark> אני מכירה מעולם המשחק. לא באופן אישי אבל הוא ידוע בקרב קהילת השחקנים כמחזאי וכסופר. רבות הפעמים שאפשר לשמוע מונולוגים שלו בבחינות הקבלה לבתי הספר למשחק או בתחרויות מלגות. המונולוגים שלו מככבים. ובצדק.

פעמים רבות הסתכלתי על הסיפור "אנה" מתוך "לפחות היית מת בצורה מסודרת" ורציתי לבחור אותו כמונולוג לתחרות או אודישן אבל לא עשיתי את זה. אצלנו זה מה שנקרא "מונולוג חרוש". עושים אותו הרבה ו

ספר עדין, מרגש, עם זאת גם מותח מאוד לפרקים, כל כך ירושלמי, (האם זה נכון שהסופר עזב את עירו האהובה?! ואם כן, איך היה מסוגל?!) את כל המקומות שכתב ראיתי בעיניי רוחי תוך כדי הקריאה. תראו מה זה, ספר בימינו אשר אין בו לא פורנוגרפיה ולא קללות, היתם מאמינים שזה אפשרי? אז כן, זה אפשרי! הוא לא בונה על הדברים האלה שבעזרתם ימכור יותר עותקים, נשאר נאמן לעצמו ולא רוצה להיות אפנתי. בקיצור: ירושלמי! ירושלמי כישרו

גם אני רכשתי את הספר רק בגלל הפרסומת המנדנדת שלא הפסיקה. וכשהחזקתי אותו ביד אמרתי שניתן גם סיכוי לסופר ישראלי חדש.
אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה. <mark>אלדד כהן</mark> הוא לא חיים באר ולא דן בניה סרי. הוא כותב על ירושלים ושוק מחנהיודה, אבל זה לא זה. הספר משעמם. אחרי חמישים העמודים הראשונים הבנת את העיקרון ומאותו רגע הסופר רק חוזר על עצמו באותו סגנון, באותו עולם דימויים, באותם תכנים. עלילה דלה ומשעממת, דמויות

הספר אמא קומי של <mark>אלדד כהן</mark> כתוב בשפה יפה, שוטפת, יש בו משפטים נעימים לקריאה. לדוגמה " איך אפשר להאמין שרק לפני שעתיים היה פה גועש ורועש ובעיקר צועק?" ( בשוק מחנה יהודה). הספר מתאר ברגישות ילד מיוחד ואת אמו המיוחדת, חבריו שהם אוסף של אנשים החיים לצד החברה, בהם מוצא משפחה. ממליצה בחום.

ספר משוגע, אינלי כוח אליו. כן אחרי 19 עמודים החלטתי שדי לי. אולי <mark>אלדד כהן</mark> הוא סופר מבטיח אך כרגע אני לא מתחברת לספר הזה. גם לא מתחברת לציור הכריכה.דווקא לתמונה שלו בכריכה האחורית אני מתחברת מאוד וגם לכול מה שכתוב עליו והשם שלו מזכיר לי איזה חיפאי שהכרתי בשם הזה. טוב זונחת = מצהירה בזאת. יכולה להבין יש רק 20 הצעות מכירה שזה די הרבה תאחלס. ואף לא ביקורת אחת. אז הנה לכם דיסהמלצה שלי. לא חייבים להקשיב

מרגש, נוגע ללב!

אם אהבתם סרט ערבית של יום שישי, תאהבו את הספר הזה. אם אתם מזילים בו דמעה, תזילו דמעה גם מהסיפור הזה.

הסיפור מסופר על רקע ירושלים של תחילת שנות השמונים, שוק מחנה יהודה, טליתא קומי, מדרחוב בן יהודה, סרט ערבית ביום שישי, הימים בהם חוליו איגלסיאס היה בשיא הפופולריות שלו. הרקע הזה היה מספיק בשבילי ע"מ שארצה לקרוא את הספר, ולא משנה על מה העלילה.

הסיפור מסופר מזווית ראיה של יודה,

לקח לי זמן להחליט מה דעתי על הספר הזה. זכרתי שקראתי עליו ביקורות טובות וגם שליליות והצלחתי להבין את שני הצדדים.
אבל לאחר כמה ימים שנתתי לחווית הקריאה שלו לשקוע הבנתי שכן אהבתי את הספר.
הוא בין הספרים שלקח לי הכי מעט זמן לסיים אותם. יש בו משהו קריא וזורם בצורה מדהימה בלי לפגוע ברמת הכתיבה או התוכן.
דמות המספר - ילד בן 12, חכם ורגיש , נכנסת ללב של הקורא בדיוק כמו שנכנסות ללב הדמויות שמקיפות אותו

אנגליה מלאה טירות ובהן רוחות רפאים וזה מצב שמוליד ספרות עתירת מסתורין, חפצים שעוברים ממקום למקום, עליות גג עם רהיטים עתיקים, ועוד אימה כיוצא בזה. ירושלים היא שונה, המתים שלה מתים היטב עד ביאת המשיח או תחיית המתים או אחת מנבואות עתיקות יומין אחרות. ירושלים היא אחרת, בירושלים יש מבני-רפאים. בנוהג שבעולם כאשר רוצים לבנות חדש במקום ישן הורסים את הישן ובונים את החדש במקומו. בירושלים מבנה שהורסים אותו א

ספר אחר, שונה!
ספר ספוג ריחות, צבעים וקולות עסיסיים- ירושלמים, אסלים!
לזכותו של הספר יאמר שהוא לא ספר פרווה, ספר שמשאיר אותך אדיש וסתמי. זה מסוג הספרים שאו שאתה אוהב או שאתה סובל- ואני יכול להבין מאד את מי שלא נהנה ממנו...
אבל... אני אהבתי אותו- זה ספר שאתה יכול ממש לטעום אותו, להרגיש אותו חי מתחת ידיך, ספר שפועם בו לב חי.
הלב הזה שייך ליודה הבן של המורה ורד וגם הבן של אבא שלו. יודה ואמא שלו