“את אלדד כהן אני מכירה מעולם המשחק. לא באופן אישי אבל הוא ידוע בקרב קהילת השחקנים כמחזאי וכסופר. רבות הפעמים שאפשר לשמוע מונולוגים שלו בבחינות הקבלה לבתי הספר למשחק או בתחרויות מלגות. המונולוגים שלו מככבים. ובצדק. פעמים רבות הסתכלתי על הסיפור "אנה" מתוך "לפחות היית מת בצורה מסודרת" ורציתי לבחור אותו כמונולוג לתחרות או אודישן אבל לא עשיתי את זה. אצלנו זה מה שנקרא "מונולוג חרוש". עושים אותו הרבה ו”

“ספר עדין, מרגש, עם זאת גם מותח מאוד לפרקים, כל כך ירושלמי, (האם זה נכון שהסופר עזב את עירו האהובה?! ואם כן, איך היה מסוגל?!) את כל המקומות שכתב ראיתי בעיניי רוחי תוך כדי הקריאה. תראו מה זה, ספר בימינו אשר אין בו לא פורנוגרפיה ולא קללות, היתם מאמינים שזה אפשרי? אז כן, זה אפשרי! הוא לא בונה על הדברים האלה שבעזרתם ימכור יותר עותקים, נשאר נאמן לעצמו ולא רוצה להיות אפנתי. בקיצור: ירושלמי! ירושלמי כישרו”

“גם אני רכשתי את הספר רק בגלל הפרסומת המנדנדת שלא הפסיקה. וכשהחזקתי אותו ביד אמרתי שניתן גם סיכוי לסופר ישראלי חדש. אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה. אלדד כהן הוא לא חיים באר ולא דן בניה סרי. הוא כותב על ירושלים ושוק מחנהיודה, אבל זה לא זה. הספר משעמם. אחרי חמישים העמודים הראשונים הבנת את העיקרון ומאותו רגע הסופר רק חוזר על עצמו באותו סגנון, באותו עולם דימויים, באותם תכנים. עלילה דלה ומשעממת, דמויות”

“ספר משוגע, אינלי כוח אליו. כן אחרי 19 עמודים החלטתי שדי לי. אולי אלדד כהן הוא סופר מבטיח אך כרגע אני לא מתחברת לספר הזה. גם לא מתחברת לציור הכריכה.דווקא לתמונה שלו בכריכה האחורית אני מתחברת מאוד וגם לכול מה שכתוב עליו והשם שלו מזכיר לי איזה חיפאי שהכרתי בשם הזה. טוב זונחת = מצהירה בזאת. יכולה להבין יש רק 20 הצעות מכירה שזה די הרבה תאחלס. ואף לא ביקורת אחת. אז הנה לכם דיסהמלצה שלי. לא חייבים להקשיב”

“את אלדד כהן אני מכירה מעולם המשחק. לא באופן אישי אבל הוא ידוע בקרב קהילת השחקנים כמחזאי וכסופר. רבות הפעמים שאפשר לשמוע מונולוגים שלו בבחינות הקבלה לבתי הספר למשחק או בתחרויות מלגות. המונולוגים שלו מככבים. ובצדק. פעמים רבות הסתכלתי על הסיפור "אנה" מתוך "לפחות היית מת בצורה מסודרת" ורציתי לבחור אותו כמונולוג לתחרות או אודישן אבל לא עשיתי את זה. אצלנו זה מה שנקרא "מונולוג חרוש". עושים אותו הרבה ו”

“ספר עדין, מרגש, עם זאת גם מותח מאוד לפרקים, כל כך ירושלמי, (האם זה נכון שהסופר עזב את עירו האהובה?! ואם כן, איך היה מסוגל?!) את כל המקומות שכתב ראיתי בעיניי רוחי תוך כדי הקריאה. תראו מה זה, ספר בימינו אשר אין בו לא פורנוגרפיה ולא קללות, היתם מאמינים שזה אפשרי? אז כן, זה אפשרי! הוא לא בונה על הדברים האלה שבעזרתם ימכור יותר עותקים, נשאר נאמן לעצמו ולא רוצה להיות אפנתי. בקיצור: ירושלמי! ירושלמי כישרו”

“גם אני רכשתי את הספר רק בגלל הפרסומת המנדנדת שלא הפסיקה. וכשהחזקתי אותו ביד אמרתי שניתן גם סיכוי לסופר ישראלי חדש. אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה. אלדד כהן הוא לא חיים באר ולא דן בניה סרי. הוא כותב על ירושלים ושוק מחנהיודה, אבל זה לא זה. הספר משעמם. אחרי חמישים העמודים הראשונים הבנת את העיקרון ומאותו רגע הסופר רק חוזר על עצמו באותו סגנון, באותו עולם דימויים, באותם תכנים. עלילה דלה ומשעממת, דמויות”

“ספר משוגע, אינלי כוח אליו. כן אחרי 19 עמודים החלטתי שדי לי. אולי אלדד כהן הוא סופר מבטיח אך כרגע אני לא מתחברת לספר הזה. גם לא מתחברת לציור הכריכה.דווקא לתמונה שלו בכריכה האחורית אני מתחברת מאוד וגם לכול מה שכתוב עליו והשם שלו מזכיר לי איזה חיפאי שהכרתי בשם הזה. טוב זונחת = מצהירה בזאת. יכולה להבין יש רק 20 הצעות מכירה שזה די הרבה תאחלס. ואף לא ביקורת אחת. אז הנה לכם דיסהמלצה שלי. לא חייבים להקשיב”