אנגליה מלאה טירות ובהן רוחות רפאים וזה מצב שמוליד ספרות עתירת מסתורין, חפצים שעוברים ממקום למקום, עליות גג עם רהיטים עתיקים, ועוד אימה כיוצא בזה. ירושלים היא שונה, המתים שלה מתים היטב עד ביאת המשיח או תחיית המתים או אחת מנבואות עתיקות יומין אחרות. ירושלים היא אחרת, בירושלים יש מבני-רפאים. בנוהג שבעולם כאשר רוצים לבנות חדש במקום ישן הורסים את הישן ובונים את החדש במקומו. בירושלים מבנה שהורסים אותו אינו מפסיק להתקיים. הוא חי וקיים בתודעת התושבים הרחק מעבר לשנות קיומו. קולנוע אדיסון, שערי צדק הישן, בית אליאנס, פריימן את ביין, מעין שטוב, מוסדות ירושלמים ותיקים שמעולם לא חדלו להתקיים על אף העדר נוכחותם הפיזית.
אולי זה לא מוזר כל כך בעיר שיש בה מאות אלפי מאמינים שקבעו מקום תפילה ליד קיר תמך של חניון של מה שהיה בית המקדש. עיר שהיא מבנים על גבי מבנים על גבי מבנים. המשולש הירושלמי הנודע, זה של מרכז העיר, יוצר בעצמו קפסולה דחוסה של ההיסטוריה הירושלמית של מאות השנים האחרונות. בצד האחד רחוב יפו, זה שהוביל עגלות וסוסים למן העיר השרויה בחומות שבנה סולטן סולימן עד הנמל המרכזי הלא הוא נמל יפו, והיום עוברת בו הרכבת הקלה, כנראה באותה מהירות של העגלות דאז. צלע שניה של המשולש היא רחוב המלך ג'ורג' או בירושלמית "קינג ג'ורג'" כאילו אנו שרויים עדיין תחת המנדט של הממלכה המאוחדת וזוכרים לטובה את המלך ג'ורג' החמישי. וסוגר את המשולש, מרחוב יפו אל רחוב המלך ג'ורג' בעיזוז נעורים שמתחיל בתקופה העותומנית אבל רץ להחיות שפה חדשה לעם המתחדש בארצו - הלא הוא רחוב בן יהודה.
לא רחוק מההצטלבות של רחוב המלך ג'ורג' עם רחוב בן יהודה, איפה שהמשביר, כלומר ברחבה שפעם היה המשביר, היה עוד יותר פעם, עוד לפניו, בית יתומות לנערות נוצריות, ואז הועבר ממקומו ונותר ממנו רק זיכרון קיר החזית, עם שעון ושלט "טליתא קומי". המקום הזה הפך להיות מוקד ירושלמי מוזר של פגישות אבודות ואנשים בהמתנה, עד כדי כך שהמקומון הירושלמי כל העיר העמיד לו מדור מיוחד, בימים שבהם עוד לא היו טינדר ורשתות אחרות. זו גם אחת הזירות של יודה. השנים הן שנות השמונים של המאה הקודמת, יודה גר עם אימו המורה היפה ורד בדירה מעל השוק, ומחפש את אביו בתל אביב. יודה לא ממש יודע מי זה אבא שלו, אבל הוא מסתפק בבדלי סיפורים שאמא שלו מנדבת, ואז נעזר בחברים צעירים ומבוגרים, ובכסף שהוא מרויח ממופעי רחוב שהוא מאלתר, ונוסע לחפש אותו.
העלילה אבסורדית, אבל ממש. אל תחפשו טעם במהלכים שלה, כי הם לא קיימים. על הדמויות היינו אומרים שהן "טיפוסים". גלריה של דמויות צבעוניות מאוד וירושלמיות מאוד. החבר הבוגר של יודה, הוא רסן אבוט, שהשאיר את חייליו בזירת דמים במלחמת יום הכיפורים, לא הצליח לעזוב אותם מאז, והוא מצוי במין לימבו בין העבר להווה, מפקיד את עצמו באחריות על שלומו של השוק הירושלמי, ועושה זאת כשהוא לבוש תמידית. החברה הצעירה של יודה היא נערה מבית הספר שלו שבגבעה הצרפתית, שאבא שלה חזר בתשובה וגר בשכונת מקור ברוך עם אשתו השניה וילדיו. וכל זה לא מפריע במאום לרוח הירושלמית השורה על הספר. עם המקומות (מבני-רפאים, זוכרים?), הרחובות, הריחות של השוק, ומספרי האוטובוסים. אם כי כאן יש לי תהיה קטנה. בדרכו מהשוק אל בית הספר בגבעה הצרפתית נוסע יודע תחילה בקו 18 לתחנה מרכזית ואז בקו ארבע, ואני די בטוחה שגם בשנות השמונים היתה דרך ישירה יותר לעשות את המסלול הזה.
ששת הקוראים הקבועים שלי יכולים להלין שאני נוקטת איפה ואיפה. הלוא גם בספר מראות מצחיקות יש תיאור של ירושלמיות מנקודת מבט ילדית, אז איך אני פוסלת ספר אחד ומהללת את השני? מהבחינה האובייקטיבית ההסבר הוא שאין ילדה בת שמונה כדינו של ילד בן שתים עשרה. ילד בן שמונה הוא משעמם ובגיל שתים עשרה נקודת המבט יכולה כבר להיות מעניינת ומסקרנת למבוגר בלי לייצר תחושת זיוף. מהבחינה הסובייקטיבית, ובכן, אני הייתי ילדה ירושלמית בשנות השמונים ואני מכירה היטב את התפאורה, מה שאין כן נופיה הירושלמים של עליזה אלרואי משנות החמישים. יכול להיות שמי שאינו ירושלמי בן גילי והזכרונות מרחמו ומגלידה קראוול לא מוכרים לו גם לא יחבב את הספר. בשורה התחתונה כפי שאיילת חברתי נוהגת לומר, הכל אישי.