מה היתה ההעפלה ? גל הגירה,או רעיון ציוני הנובע מאופיו ומהותו של המאבק הלאומי ,או שמא תנועת עם,שנוצרה על ידי צירופם של שני אלו עם גורמים היסטוריים נוספים ? מה היו הגורמים שהניעו וסייעו לעלייה ב' בארץ ובגולה,או שהפריעו ועצרו את התארגנותה והתפתחותה ? האם ניתן לקבוע את השפעתה ומקומה של עליה ב' בהגדרת המטרות של התנועה הציונית בתקופת המלחמה? האם וכיצד באו בעליה ב' לידי ביטוי אחריותו של היישוב כלפי הגולה,והצורך לפעול למען הצלתם של יהודים תחת המשטר הנאצי וגרורותיו? על שאלות נוקבות אלו ועל סיפור העלילה המרתק של ההעפלה בימי מלחמת העולם השניה מנסה להשיב ההיסטוריונית ד"ר דליה עופר מן המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים. הספר בא לספר את הדראמה בכלי המחקר של ההיסטוריון-אך שואף לשמור על חיותם של הסיפורים האנושיים,על פרטי המחשבות,הרגשות והמעשים....

דרמה אנושית וחברתית התחוללה בארץ עם פתיחת שעריה בפני גלי 'העלייה הגדולה' בימי ראשית המדינה. בעיית המפגש בין העולים לוותיקים, המאפיינת כל הגירה לארץ חדשה, מאחדת באותם ימים את העולים מכל העדות - יוצאי ארצות האיסלאם ויוצאי אירופה שארית הפליטה - ומלווה את תהליכי קליטתם בישראל. לפנינו בחינה מחדשת של הנושא - בפרספקטיבה של ארבעים שנה - לאור מקורות חדשים שנחשפו לאחרונה בפני החוקרים, משנפתחו תיקי שנות ה-50 בארכיונים ההיסטוריים השונים. המחקר החדש בוחן מציאות מורכבת על-פי עדויותיהם של ותיקים ועולים כאחד; אלה ואלה מספרים את סיפור המפגש ביניהם, על תקוותיהם ועל דרכי הקליטה הקשות במדינה ובחברה בישראל. הספר מאיר מצד אחד את התמודדותם של העולים עם השקפות ונורמות חברתיות שהיו זרות להם, עם הדמות האידיאלית של החלוץ ועם מיתוס ה'צבר', שהיו חלק מן האתוס של החברה הישראלית הוותיקה. ומצד שני, בוחן את מדיניות העלייה והקליטה של ראשי המדינה ומוסדותיה, שביקשו להנחיל את ערכי החברה הקולטת ולהטמיעם בקרב העולים החדשים. קובץ זה מציג היבטים שונים של המפגש הדרמטי,ולעיתים הטראומטי,בין שתי הקבוצות,אשר נטלו חלק התהליך עיצובה של הזהות הישראלית החדשה....

משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה הוא תעודה מיוחדת וחשובה להבנת תפקידה, פעילותה וזהותה העצמית של המשטרה היהודית ושל החיים בגטו קובנה בימי השואה. חשיבותו רבה גם להבנת הבעיות הכרוכות בתפקידן של המשטרות היהודיות בתקופת השואה, על אף אופיין המיוחד בכל גטו וגטו. כתב היד מחזיק 253 עמודים מודפסים ביידיש שנכתבו ע"י שוטרים יהודים בגטו קובנה והוטמנו בו כחלק מארכיון המשטרה כולה, באביב 1944, חודשים ספורים לפני חיסולו של הגטו. (הארכיון כולו ובו כ-40,000 דפים ולמעלה מ-30,000 מסמכים שהוטמנו בשתי תיבות פח גדולות, התגלה בשנת 1964 בזמן חפירות לבניין). בספר זה, מגוללים מחברי המסמך, שוטרים יהודים בגטו, את קורות המשטרה היהודית מהקמתה ועד סתיו 1942, התפתחותו של המנגנון המשטרתי והמבנה ההיררכי שלו, היחסים בין משטרת הגטו למועצת הזקנים ולמשרד העבודה, הקשרים עם הגרמנים ועם הליטאים, החיכוכים והמתחים עם תושבי הגטו והצורך באכיפה כמעט בכל ארגון החיים הפנימיים של היהודים בגטו ועוד. בין לבין, נפרש גם סיפורו של גטו קובנה כולו עד לאחר הגירוש הגדול – השבועות הראשונים לכיבוש הגרמני, הפוגרומים והרציחות ההמוניות, רציחתם של יהודי גרמניה שגורשו לקובנה בדצמבר 1941 והגירושים למחנות העבודה בריגה. החיבור משטרת הגטו היהודית בוויליאמפּוֹלֶה הוא סיפורה של משטרת הגטו הנשזר בסיפור תולדותיו של גטו קובנה על האירועים המרכזיים שהתרחשו בו, תושביו ומוסדותיו ונושאים מרכזיים מחיי היום-יום, ובכללם בעיות עבודת הכפייה ומקומות העבודה השונים, המצב הכלכלי, בעיות הדיור, היחסים הבין-אישיים והפערים המעמדיים והחברתיים בקרב אוכלוסיית הגטו. פרופ' דליה עופר (בדימוס) עמדה בראש הקתדרה לחקר השואה ויהדות מזרח אירופה ע"ש מקס וריטה הייבר, במכון ליהדות זמננו ובמרכז מלטון לחינוך יהודי בבית הספר לחינוך. כיהנה כראש המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן, באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן עמדה בראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית. פרופ' עופר היתה נציגת האוניברסיטה העברית בוועדה האקדמית של יד ושם וחברת הנהלת המרכז לחקר השואה ביד ושם. כנציגת באוניברסיטה העברית עמדה בראש חבר הנאמנים של בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה ושמשה כיו"ר הוועדה המקצועית להיסטוריה במשרד החינוך, ובמספר ועדות מטעם המועצה להשכלה גבוהה. פרופ' עופר הרבתה לפרסם בעברית ובאנגלית בנושאים שונים בחקר השואה, העלייה לארץ ישראל, וזיכרון השואה בישראל. ...

פתאום ראיתי תמונה משונה, שנראתה כתמונה בספר שקראתי לפני אלף שנה. באחד הבתים שחלפו ליד האוטובוס יושבים יהודי ואשתו על המרפסת ושותים תה. [...] הנה כך, שאננים, שבעים ומרוצים, יושבים יהודים על מרפסת ביתם ושותים תה. התמונה חתכה כה עמוק בלבי עד כי התעוותתי. פתאום חשתי את פער הזמן העמוק, אשר נח ביני ובין שותי התה על המרפסת. ד"ר אהרון פרץ, על חוויה שחווה זמן קצר לאחר עלייתו לישראל עלייתם של שורדי השואה ושל ניצוליה ודרכי קליטתם בחברה הישראלית כבר נידונו במחקרים רבים. הדיון עסק בשאלת קבלתם של הניצולים בחברה הישראלית – האם ראו בהם אחים או זרים? האם התקבלו בחשדנות או בזרועות פתוחות? במחקרים מאוחרים יותר הוצגה תרומתם של הניצולים לחברה בישראל בתחומי הכלכלה, התרבות, הצבא ועוד. ואולם בכל המחקרים האלה החברה הישראלית היא שעמדה בלב הדיון. אסופת המאמרים ישראל בעיני שורדי השואה וניצוליה, בעריכתה של דליה עופר, מציבה את השאלה על ראשה ושואלת כיצד נגלתה ישראל לעיני עולי שארית הפליטה: האם מצאו בה את הבית המדומיין לאחר הטרגדיות של השואה ואבדן הקהילה, הבית והמשפחה? מה עשו כל אחד ואחת בתחומם כדי להפוך את ישראל לבית של ממש? כיצד עיצבו את חייהם לפי טעמם ואילו ערכים ותכנים שאפו להטמיע בחברה הישראלית המתעצבת? החוקרים שמאמריהם מתפרסמים באסופה זו באים מתחומי דעת מגוונים במדעי החברה והרוח, והם מספרים לנו את סיפורם של ניצולים ממגוון רחב של מגזרים , מקצועות ומעגלי חיים משנותיה הראשונות של המדינה ועד ימינו אנו (חרדים, קיבוצניקים, רופאים, סופרים, אמנים, מורים, נכים ועוד). לפני הקורא נפרשׂ פסיפס מרתק מעולמם של העולים מקרב שארית הפליטה הניצבים נוכח המציאות בישראל. ...

הספר שלפנינו הוא אסופה של יומנים, שירים והגיגים שכתבו בני נוער בתקופת השואה, בארצות שונות במזרח אירופה ובשפות שונות. כמה מהכתבים נמסרו לארכיונים אחרי המלחמה על ידי הכותבים עצמם, ואחרים נמסרו על ידי בני משפחה או חברים. שלא כמו אחדים מהכותבים שלא שרדו, ניתן לומר שהטקסטים שלפנינו הם שורדים- דפים שורדים, המתארים חיים והשתוקקות לחיים במלוא עושרם. הספר השלם, הוא מעניין, מרתק ומרגש בזכות העריכה המדעית והמחקר המקצועי של פרופ' דליה עופר, אמה זוהר וענבל נוימרק. הספר מאיר עיניים בזכותם של דיטה גוטמן עורכת הלשון וירון לוי המעצב. הספר הוא הוצאה משותפת של לוחמי הגטאות ומורשת והוצאתו התאפשרה בזכות מפעל הפיס וועידת התביעות של העם היהודי . (Claims Conference)...