“סוויפט ידוע כיום בעיקר בתור המחבר של "מסעות גוליבר" (שהיה במקור ספר עב כרס למבוגרים דווקא), אבל בזמן אמת הוא היה יותר מזה.
סוויפט היה אחד מהוגי הדעות והמסאים הסאטיריקניים הבולטים של תקופתו, אדם שהיה קול משמעותי בשיח הציבורי הבריטי במשך מספר עשורים, מאופיין בשנינות האופיינית לבני עמו.

לא יצא לי לקרוא את סוויפט בעבר, ואני מאוד אוהב לקרוא כל דבר שנכתב לפני המהפכה התעשייתית, כי זה פשוט מרתק ללמוד בני אדם שחיו בעולם שונה לחלוטין ועם זאת כל כך מוכר.

בספר הזה נתקלתי באקראי כששוטטתי בספרייה העירונית, והוא הופיע מתויג בתוך ספרי הקריאה, אז חשבתי שמדובר באוסף שעיקרו יצירות עלילתיות, כמו מסעות גוליבר. למרבה הצער זה לא המצב, והיה יותר נכון לשים את הספר הזה במחלקת העיון, כי הוא מכיל בעיקר מסות ומאמרים הומוריסטיים.

הספר פותח עם "הרהורים של מקל מטאטא", שהוא יצירה סאטירית קצרצרה שסוויפט הציג במקור כפרק מתוך ספר ידוע בענייני מוסר דתי לחבורת ידידים שלו, ורק אז חשף שמדובר בפרודיה פרי עטו, אחרי שכולם שיבחו את הקטע.
מה שמעניין בסאטירה של סוויפט, ודוד פישלוב גם מעיר על כך באחרית הדבר, זה ש"הטכניקה הפארודית, המשתמשת בסגנון קיים, ומחקה אותו תוך עיוות מסוים; הנטייה להשתמש בחשיבה אנאלוגית, תוך גרירת עקרונות החשיבה האנלוגית למחוזות מוזרים ומשעשעים; השימוש בפוזה הרצינית שנוטל על עצמו הדובר ביצירה, כדי להעניק אמינות לאמירותיו [..] ומאפיין נוסף, והוא לדעתי אחד המהותיים ביותר: דו המשמעות העמוקה ביחס לכוונותיו ולעמדותיו. דומני שקשה לקבוע בוודאות באילו נקודות סוויפט מתבדח בהרהורים על מקל מטאטא ובאילו הוא מתבטא ברצינות. [..] דו משמעות רטורית זו חוזרת ביצירות שונות של סוויפט, ברמת חריפות ומודעות שונה. אבל דומני כי ברוב יצירותיו הסאטיריות, קשה לספק תשובה פשוטה לשאלה באילו נקודות סוויפט רציני, באילו אירוני ובאילו נקודות יש תערובת מוזרה של שניהם. נקודה זו ניתן לנסח גם מכיוון שונה ומשלים: לא תמיד קל לקבוע באילו עניינים סוויפט נבדל באופן ברור מן המסכה שאותה הוא עוטה על עצמו, בואילו מקרים, או מאילו בחינות, המסיכה כאילו נדבקת לעצמיותו."

מה שמפליא בסגנון הזה של סוויפט זה כמה שהוא פוסט מודרניסטי, וזה אדם שכתב עוד לפני קיומה של המודרנה!
כלומר, סוויפט מפרק בלא מעט מקרים ביצירות הכלולות באוסף הזה ז'אנרים, אבי טיפוס ורעיונות ליסודות הבסיסיים שלהם ומעוות אותם. זה פוסט מודרניסטי בדיוק כמו סרט של טרנטינו או פרק של ריק ומורטי. מטורף לגמרי כמה הוא הקדים את זמנו.

הטקסט השני הוא "על אמנות השקר הפוליטי", שהוא מאמר קצר והומוריסטי שתוקף באופן אירוני יריבים פוליטיים על שימוש בשקרים. זה מאמר שמאוד נטוע בזמן ובתקופה שלו, ואני פחות מרגיש שהוא אפקטיבי היום, כשיש לנו סאטירות עדכניות על הנושא העל זמני הזה.
זו בעיה גדולה של סאטירות, שגם עליה פישלוב מעיר באחרית הדבר.
"מדובר בחיבורים סאטיריים, סוג היצירה החשוף ביותר לשיניו המכלות של הזמן. הסאטירה, יותר מכל ז'אנר ספרותי אחר, שואבת את כוחה מן הקשרים האינטימיים והמסועפים שהיא מקיימת עם המציאות החברתית שבה היא נכתבת ושאליה היא מכוונת את חיציה, וככל שאנחנו מתרחקים ממנה, כך גובר הסיכוי שהכתבים הסאטיריים ייראו לנו כאוסף חסר פשר של עובדות וקוריוזים שעבר זמנם ובטלה חיונותם. הסאטירות של סוויפט, אולי אף יותר מכל סאטירה אחרת, אכן מקיימות סוגים מגוונים של קשרים ובני קשרים עם המציאות החברתית, התרבותית והספרותית של זמנו. הן נולדו כתגובה מיידית לאירועים בני הזמן, והן גדושות בהתייחסויות ישירות ועקיפות, בעיקר בדרך של חיקוי פארודי, לטקסטים וז'אנרים שונים שרווחו באותו הזמן."
פישלוב דווקא תוחם את הקטע שציטטתי בטענות שהיצירותיות של סוויפט אלמותיות, אבל אני לא מרגיש כך למרבה הצער. הוא טוען שיצירה סאטירית יכולה לשמור על חיונותה אם יש בה עקרונות כלליים התקפים לכל זמן ומקום, או באמצעות יישום העקרונות הכלליים ביצירה למציאות הספציפית של הקורא.
אני נוטה להסכים עם המחשבה הזו, אבל אני מרגיש שהעקרונות הכלליים בהרבה מהסאטירות של סוויפט הם קלושים, והמציאות של ישראל 2025 היא שונה מאוד מבריטניה בתחילת המאה ה18, באופן שמקשה מאוד לקרוא את הסאטירה הזו באופן שמתקשר למציאות שלי.
אני לא בקיא מאוד בבריטניה של התקופה, כך שהקריאה של סאטירה על דברים שאני כלל לא מכיר.. זו חוויה מאוד מוזרה ולא טבעית.

חוץ מזה, האספקט הפוסט מודרניסטי בכתיבה של סוויפט הוא לפעמים כל כך מוגזם שהוא למעשה בלתי נסבל, כמו הרבה יצירות פוסט מודרניסטיות בימינו.
"סיפורה של גיגית" הוא דוגמה נהדרת לכך. זה, בפער ניכר, הטקסט הכי גדול באוסף הזה, תופס יותר מחצי מכלל הספר.
המסגרת העלילתית (זה הטקסט העלילתי היחיד באוסף) היא משל על שלושה אחים, שמייצגים שלושה פלגים בנצרות המערבית: קתולים, אנגליקנים, ופוריטניים.
הבעיות שלי עם הטקסט הזה מתחילות כבר בהקדמה. או שמא אגיד, הקדמות.
הטקסט הזה הוא בחלקו המשל העלילתי, ובחלקו פרודיה מוגזמת להחריד על כתיבה מודרנית (לתקופתה) כפי שסוויפט תופס אותה.
לכן, הוא פותח את היצירה בכמה הקדמות עוקבות; הקדשה, הקדמת מו"ל פיקטיבית, רשימת חיבורים שהמחבר עתיד להוציא לאור, מכתב הקדשה ל"הוד רוממתום, הדורות הבאים", אחרית דבר (כן, בהקדמה) ואז מבוא. למעשה, המתרגם בחר שלא להביא אף אחת מההקדמות מלבד המבוא, והסתפק בלתקצר אותן מתוך "חשש פן הטרחה הכרוכה בקריאתן תכביד על בן תקופתנו. להלן תמצית תוכנן, למען הקוראים המתעניינים במלוא המבנה הספרותי, כפי שסוויפט שרטט אותו."
לפתוח תרגום לטקסט בהצהרה עדינה שהטקסט הזה כמעט לא קריא בימינו זו הצהרה די אמיצה.. ונכונה..
המשל עצמו מתחיל באופן קונבנציונלי יחסית, ומעניין מאוד. אני אוהב את ההשקפות של סוויפט על העיוותים הקתוליים בנצרות, שמהווים את ראשית היצירה, אבל אז מתחילות הרגרסיות בתוך הסיפור.
יש באמצע המשל המון הפסקות רנדומליות לטובת הגיגים ב"שבח" הספרות המודרנית, ב"שבח" המבקרים, "סטייה מסיפור המעשה, בשבח סטיות מן הסיפור", "סטייה מהסיפור בדבר מקור השיגעון במדינה, שיפורו והשימוש בו בעתיד" וכו' וכו'..
כן, הכותרות מצחיקות, וזה די מרתק בקונספט המאוד פוסט מודרניסטי ואוונגרדי של זה, אבל זה פשוט מתיש, מטרחן ורפטטיבי. ההתקפות של סוויפט על הסגנון המעייף נעשות בעצמן לסגנון מעייף. כפי שנכתב ע"י פישלוב בנוגע לטשטוש בין ה"מסכה" שסוויפט שם על עצמו בסאטירות לבין הפרצוף האמיתי.
סוויפט עצמו, בסוף הטקסט, כותב שהיצירה משעממת וכו'.
אז זה נהדר בתאוריה, בפרקטיקה זה היה מטרחן, למרות כמה קטעים משעשעים.

מלבד זאת יש באוסף את "הצעה צנועה", שהוא כנראה הטקסט שסוויפט הכי זכור בזכותו היום מלבד "גוליבר". "הצעה צנועה" נכתב בתקופת משבר רעב באירלנד, ובטקסט סוויפט מציע ברצינות מעושה שאנשי אירלנד יתחילו ליצור מהילדים שלהם תעשיית בשר לטובת האצולה האנגלית כפתרון לקשייהם. זה פשוט מצוין עד היום, וקל להבין למה זה טקסט שההשפעה שלו הייתה גדולה.

יש באוסף הזה עוד טקסטים טרחניים, אבל יש גם שניים נוספים שאהבתי.
האחד הוא "מחשבות על נושאים שונים - מוסריים ומבדרים", שזה פשוט מחשבות שהוא כתב במהלך עשורים, חלק הדפיס בעודו חי וחלק לא. בעיקרון זו המקבילה ל"מה אם לג'ונתן סוויפט היה טוויטר" ואני נהנתי מזה.
הנה כמה:
"מידת דבקותנו בדת מספיקה בדיוק לשנאת הזולת אך לא די בה לאהבת הזולת."
"מבין כל המטיפים, אנחנו מקשיבים לזמן בלבד - הוא הגורם לנו לאותו הלך מחשבה שהקשישים ניסו לשווא להקנות לנו לפני כן."
"משמתאווים אנו לדבר כלשהו או מנסים להשיגו, מכוונת מחשבתנו אך ורק לתכונותיו ולצדדיו הטובים; משהשגנו אותו, מחשבתנו מכוונת רק לצדדיו הרעים."
"מרוב זיקנה הפכה הדת כנראה לתינוק, והיא זקוקה לניסים שיזינוה כפי שנזקקה להם בימי ינקותה." (חשוב לציין שסוויפט היה בכיר בכנסייה האנגליקנית ואדם מאמין)
"בוויכוחים כמו בצבאות: הצד החלש מציב פנסים מדומים ומרבה ברעש כדי שהאויב יאמין כי הם רבים וחזקים יותר מאשר הם באמת."
"מה נעים להיווכח עד כמה תקופתנו שמחה לגבות מס מן התקופות שאחריה: על זה ידברו בזמנים שיבואו, וזה יתן אותותיו בכל הדורות אחרינו. ואילו הם יקדישו את זמנם ומחשבותיהם לענייני ההווה, כפי שאנו נוהגים עכשיו."
"רק האומללים מכירים בכוחו של גורל; כ יהמאושרים מייחסים את כל הצלחתם להתנהגות נבונה או למעלות האופי."

הטקסט השני שאהבתי אורכו פחות מעמוד, והוא מסיים את האוסף. הוא נקרא "לכשאזקין" וסוויפט כתב אותו בהיותו בן 32, אבל הוא נודע לציבור רק לאחר מותו.
אביא כאן את כולו.
"לא לשאת אישה צעירה.
לא להיות בחברת צעירים אלא אם ירצו בכך באמת.
לא להיות רגזן או בעל מרה שחורה או חשדן.
לא לבוז למנהגי הזמן, לאופנה, לשנינויות, לאנשים או לדרכי מלחמה וכו' וכו' המקובלים על הבריות.
לא לחבב ילדים, ואך לעיתים רחוקות להניח להם להתקרב אליי.
לא לספר סיפור שוב ושוב לאותם אנשים.
לא להיות רודף בצע.
לא להקל ראש בלבוש מסודר ובנקיון הגוף על מנת שלא אפול ברשתם של מנהגים מגונים.
לא להקפיד מדי עם צעירים אלא להתחשב בחולשות ובמשוגות של גיל הנעורים.
לא להטות אוזן לדברי רכיל של משרתים חורשי רעה, או של אחרים, ולא להיות מושפע מהם.
לא להיות נדיב מדי במתן עצות, ולא להטריד אלא את אלה שיחפצו בהן.
לבקש מכמה ידידים טובים להודיעני אלו מההחלטות שנרשמו כאן אני מפר או מזניח; ולתקן את דרכי בהתאם.
לא לדבר יותר מדי, גם לא על עצמי.
לא להשתבח ביופיי מימים עברו, וכן בכוחי וגבורתי או בהצלחתי אצל הנשים ועוד ועוד.
לא להקשיב לדברי חלקות ולא לחשוב כי אישה צעירה עשויה לאהוב אותי. ואת אלה המקווים לירושה לשנוא ולהתרחק מהם.
לא לעמוד על דעתי ולא לדבוק ללא סיבה בדעה זו או אחרת.
לא להתעקש לשמור על כל הכללים הנ"ל, פן לא אשמור על אף אחד מהם."


סה"כ סוויפט אדם מרתק וכותב שנון ביותר עם רעיונות מעניינים וייחודיות. למרות שלא אהבתי את רוב הקובץ המובא כאן, אני לא יכול שלא להעריך אותו מאוד, ועוד יותר איני יכול שלא לרצות לקרוא עוד מסוויפט; כנראה אפתח את "מסעות גוליבר" בקרוב מאוד.”