“כאשר אני מסיימת ספר שאהבתי במיוחד, יש לי נטייה לבדוק פרטים אודות מחברו בויקיפדיה. האם היו לו ילדים? מה הן נסיבות מותו? מה היה עיקר פעולתו מלבד כתיבה? מלבד המידע ההכרחי שמחדש לי, לעיתים, המידע שאני נחשפת אליו שופך אור חדש על היצירה שזה עתה קראתי. ובאמת, כך היה כשקראתי את ספרי השירה של ברגשטיין.
באותה העת התחוור לי שברגשטיין הייתה מרותקת למיטתה חמש שנים, שבמהלכן היא שהתה מרבית ימיה בבית חולים. לקרוא את שורה זו, העוסקת במחלתה של המשוררת-סופרת, כשרק שורה לפני כן מתארים את פעילותה הרבה, בין אם הקיבוצית, או חברתית, זה צובט את הלב. מכיוון שמקריאת השורות הללו נוצר הרושם שמדובר באישה פעילה במיוחד, שלא עוול בכפה, רותקה למיטתה בשל מחלתה.

למקרא המידע בויקיפדיה, נזכרתי פעם נוספת בשירים השונים שברגשטיין כתבה והפכו להיות עמוד טווח של התרבות והיצירה הישראלית: פרפר נחמד, נטעתי, רצתי- ונפלתי. שיריה מפארים את עבודת הכפיים, העמל והפעילות. בכל שיר ושיר מתרחשת התרחשות כלשהי, בין אם זו הנטעיה, הזריעה או הקציר. בין אם זה משחק, ריצה, או אפילו מעידה. למיטב זכרוני, כמעט אין שיר שבו הדמות לא עוסקת בדבר מה. דמויותיה כה פעלתניות ומרובות עיסוקים שעד מהרה התחושה הזאת נדבקת אף בקורא, הוא חש הזדהות מלאה ואף מוקסם מהמתרחש אל מול עיניו. מכל החגיגה שקורמת עור וגידים מולו.

לדעתי, למרות החיוביות שבשירים, יש קצת תחושה של אי-נוחות בעקבות הידיעה על מצבה הבריאותי הרעוע של ברגשטיין. המחשבה אודות החיוניות ושמחת החיים הפורצת מתוך השירים, אל מול דמותה של ברגשטיין העולה בדמיונך, יושבת במיטת בית החולים, מצבה עדין ותחושת הסוף מזדחלת אל ליבה, הם מעין ניגוד אכזרי ומגוחך כאחד. לדעת שהיו בה החיוניות והאושר הזה והפעלתנות וכולם נעלמו אל מול המחלה הארורה שנגסה בגופה והפכה אותה לנכה. צחוק הגורל. ממש כך.

עם זאת, כשהקורא מתעמק בקריאת השירים, הוא לא יכול להתעלם מהעוצמה הרבה המוקרנת מהם, הוא חש בהווי החיים המנוגד ניגוד לחיים העכשווים, של המאה ה-21. שיריה של ברגשטיין מתארים את הדבקות בפשטות, חיים קיבוציים ועבודת אדמה שיהיו זרים למרבית הקוראים של המאה הנוכחית. הבריות בספריה של פרגשטיין אינם כמהים לסמארטפון החדיש ביותר ולחולצה האופנתית ביותר, כולם מסתפקים במועט, מסתפקים במה שיש ברשותם, במה שידם משגת. למשל, בובה בלויה יכולה להיות הדבר היפה ביותר לילדה קטנה כי זה הדבר היחיד שהיא מכירה. וכעת, חשבו על מרבית הילדים של היום, האם היו מסתפקים בבובה זו?

אף תופעת טבע אינה נשארת מקופחת בשירים של ברגשטיין, בין אם מדובר בפריחה, באביב, בסתיו ועוד תופעות טבע שונות, המשוררת- סופרת תתאר אותם בידה המיומנת ובכישרון כתיבתה הרב.

אלמנט נוסף שנפוץ בשיריה של המשוררת הוא אלמנט החופש. כשאתה קורא משיריה אתה מרגיש שאתה חופשי, שעוטפת אותך מעין קלילות נעימה שמנעימה לך את מלאכת הקריאה.

שיריה של ברגשטיין, ללא צל של ספק, חובקי טבע, לא מעט שירים מתארים בעלי חיים שונים שרק מוסיף לקלילותם של השירים ולהנאה שהם מסבים לקורא.

אף על פי כן, אל תחשבו שהשירים לוקים בשטחיות כתוצאה מקלילותם, להפך! דווקא הקלילות הזאת היא שיוצרת את החשיבה המעמיקה הרצויה, דווקא היא זו שמפעילה את גלגלי המוח וגורמת לקרוא לחשוב על החיים בימים עברו. השירים בכרך זה ובשאר ספרי השירה של ברגשטיין מלמדים אותנו את ההיסטוריה של האנשים שחיו בתקופתה של ברגשטיין, אנחנו למדים על השגרה שפקדה אותם, על תחביביהם, על מעשיהם. ספריה, לטעמי, לא פחותי ערך מבחינה היסטורית יותר מספר היסטורי עיוני אודות התקופה המדוברת.

וכעת, כמה מילים לסיום:
מכל הלב אני אומרת, זו משוררת רגישה ונוגעת שידעה לגעת בנפשם של הילדים אבל גם של המבוגרים.
משוררת שהיטיבה להבין לליבו של ילד לא פחות מחברותיה למקצוע, לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס.
משוררת שכתבה לא רק שירים מצוינים אלא גם ספרים מעולים ופשוט עצוב ובלתי נתפס הגורל שהיה מנת חלקה. באמת חבל. אבל למרות זאת, אני שמחה שהיא השאירה לנו למזכרת את השירים היפים שכתבה, והסיפורים והספרים שלה, שבזכותם עוצבה הילדות של רבים מאיתנו, הרי תארו לכם חיים ללא השיר " פרפר נחמד". אני לא חושבת שהם יכלו להיות אותו הדבר.

אמא אל תהיי כל כך עצובה-

אמא אל תהיה עצובה כל כך,
קומי וראי מה הבאתי לך:
פרחים אדומים כאש להבה –
אמא: אל נא תהיי עצובה.

ראי מחברתי שהבאתי לך
נקיה ויפה ומסודרת כל כך
היום המורה לי אמרה את טובה
אמא: אל נא תהיי עצובה.

ראי מחברתי שהבאתי לך
נקיה ויפה ומסודרת כל כך
היום המורה לי אמרה את טובה
אמא: אל נא תהיי עצובה.

אמא אל תהיה עצובה כל כך...
הנה ארקוד לפנייך ריקוד
ריקוד של ארנבת מצחיק וחמוד.
גם את בוודאי תצחקי בקול רם
ולא תהיי עצובה לעולם.
אמא אל תהיה עצובה כל כך...


ילקוטי הפשלתי-

ילקוטי הפשלתי,
בירכתי נטלתי,
לדרכים שאלתי -
ואצאה לי.

אילנות ברכוני,
נחלים הירווני,
ציפורים ליווני
בדרכי שלי.

רוח הידביקני,
זמירותיו לימדני,
ניפלאות הורני
בנתיבי לכתי.

ואני הלכתי
ועיני פקחתי,
מן הכל לקחתי
מלוא כל ילקוטי.

אגדות צברתי,
מיזמורים אגרתי,
והכל זכרתי
בשובי ביתי.

יקירי קירבו נא,
ילקוטי פיתחו נא,
והכל בקשו נא -
ילדי שלי !”