היי, אני שון, בן 18, מחיפה ואני הראשון מג'ן זי שכותב ביקורת על הספר (הממש חדש) הזה.
(ההפרש ביני לבין הדמות הראשית הוא שנתיים, 15 קילומטרים, ו-50 שנה).

אז קודם כל אני אתחיל בזה שזה ספר מדהים. באמת. זה ספר מעולה, אני נחשפתי אליו בכלל בפרסומת של "עברית" בפייסבוק, קראתי את הפרק הראשון בחינם ואז קניתי אותו מיד, השעה הייתה 23:00 ואני סיימתי לקרוא אותו ב02:45, קראתי אותו בפעם אחת, שכחתי מתי הייתה הפ

יש ספרים שהם כמו מוזיקה. נכון, גם לספר יש קצב. אבל מה שאני מתכוונת זה שיש ספרים שכשאני קוראת אותם, אני מרגישה כמו כשאני שומעת מוזיקה. כזו שאני אוהבת, שעושה לי אדוות שמחה בגוף, אלו המילים שנוגעות, ואני לגמרי בתוך הקצב, כל כולי בפנים. ורק רוצה לשמר את התחושה הזו, שלא ייגמר.
אז ככה הרגשתי עם הספר הזה. זה היה לא רק הקצב המושלם, אלו המילים. והדמויות. וזה לא בגלל העובדה ש<mark>מיקי מלץ</mark> היא עיתונאית בעלת

כבר כתבתי כמה וכמה פעמים שהוצאת שתיים היא ההוצאה ה-אהובה עלי בהא הידיעה ואשוב ואחזור על כך כיוון שכל ספר נבחר בקפידה , כל ספר מפתיע בענק בחוכמתו וביחודיותו ואף מעפיל על זה שבא לקריאה אחריו .
וכל ספר שקראתי עד כה ממש אהבתי ונהניתי מקריאתו ובפרט ספרי הביכורים שהם רק נקראים ספר ראשון מפרי עיטם של הכותבים אך כשהם נקראים בפועל אין רמז ולו הקל שבקלים על היותם ביכורים עד כמה שהם מפתיעים פשוט לא לה

הספר הזה החזיר אותי אחורה, לתקופה שאותה לא הכרתי, ארץ ישראל של פעם, עם כל האווירה שלה, התמימות, הפשטות. יחד עם סיפורו האישי של נער מתבגר בשם ג'ימי שחווה התאהבות בחבר לכיתה, כשבשנים האלו, גם בישראל, זה דבר שלא מספרים והמודעות היא מן הסתם לא כמו היום. הספר הזה החזיר אותי לתקופה, שגם אותה לא הכרתי, במסגרתה מכבי תל אביב בכדורסל השיגה תארים ובזמן משחק שלה כל הרחובות בארץ היו שקטים והבתים היו מוארים באו

ברומן הביכורים שלה, "אהבה בקריות", העיתונאית והמתרגמת <mark>מיקי מלץ</mark> מנווטת במיומנות את המורכבות של אהבת מתבגרים וגילוי עצמי דרך עיניו של ג'ימי בן ה-16 מקרית מוצקין.
הרומן מתרחש בשנת 1977, על רקע מסע הניצחון של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל לזכייה בגביע אירופה לאלופות.
מלץ טווה נרטיב מרתק המשלב את הסערה הרגשית של אהבה צעירה עם להט הניצחון בספורט.

הרומן, המוגש במתכונת של קומדיה רומנטית, עוקב אחרי ג'ימ

בדצמבר 88 הייתי בטיול שנתי של כיתה ט. מכבי תל אביב שיחקה באותו ערב משחק חשוב נגד פנתיינייקוס. הייתי בן 15 וככה אני זוכר את זה – יתכן שזה היה חודש שנה וקבוצה אחרת. התחקירן התפטר.
כל הכיתה שלי בנים ובנות הלכו לראות את המשחק חוץ ממני. הרגשתי הכי בודד בעולם. זה היה עוד מסמר בארון שהוכיח לי כמה אני שונה מכולם וכמה אני לבד. זה היה לילה קר. קפאתי כל הלילה ולא ישנתי והוא זכור לי כליל שימורים.

אני עד

תכירו: ג'ימי, תיכוניסט בן 17 מקריית מוצקין, בן יחיד להוריו. לכאורה נער ישראלי ממוצע למדי- חינוך סביר, תלמיד לא רע, כרוב בני גילו חייו נעים על הציר בית-לימודים-בילויים פה ושם. קולנוע, גלידה תל- חנן ולעתים בילוי בחיפה. סוף שנות השבעים. מכבי דוהרת לאליפות אירופה, רבין מתפטר בגלל חשבון הדולרים של אשתו.
אבל ג'ימי סוחב סוד מעיק- הוא נמשך לבנים יותר מאשר לבנות. הקראש הראשון היה בכיתה ג', כן. ילד בן שמונ

אחרי תקופה ממושכת בה לא יכולתי לגעת ברומן ישראלי, עם כל התהפוכות של התקופה האחרונה,
הגיע לידי הרומן הקסום הזה כמו מים חיים.
סיפור על אהבה גדולה! שמצליח לגעת בצורה סוחפת ומרתקת בחוויה שבין האישי ללאומי ובדקות מופלאה.
ספר חכם ורגיש מאוד, כתוב ביד קולחת.

הספר ללא ספק נמנה על ספרי הקלאסיקה העברית הגדולים והנפלאים!