“היי, אני שון, בן 18, מחיפה ואני הראשון מג'ן זי שכותב ביקורת על הספר (הממש חדש) הזה. (ההפרש ביני לבין הדמות הראשית הוא שנתיים, 15 קילומטרים, ו-50 שנה). אז קודם כל אני אתחיל בזה שזה ספר מדהים. באמת. זה ספר מעולה, אני נחשפתי אליו בכלל בפרסומת של "עברית" בפייסבוק, קראתי את הפרק הראשון בחינם ואז קניתי אותו מיד, השעה הייתה 23:00 ואני סיימתי לקרוא אותו ב02:45, קראתי אותו בפעם אחת, שכחתי מתי הייתה הפ”

“יש ספרים שהם כמו מוזיקה. נכון, גם לספר יש קצב. אבל מה שאני מתכוונת זה שיש ספרים שכשאני קוראת אותם, אני מרגישה כמו כשאני שומעת מוזיקה. כזו שאני אוהבת, שעושה לי אדוות שמחה בגוף, אלו המילים שנוגעות, ואני לגמרי בתוך הקצב, כל כולי בפנים. ורק רוצה לשמר את התחושה הזו, שלא ייגמר. אז ככה הרגשתי עם הספר הזה. זה היה לא רק הקצב המושלם, אלו המילים. והדמויות. וזה לא בגלל העובדה שמיקי מלץ היא עיתונאית בעלת”

“כבר כתבתי כמה וכמה פעמים שהוצאת שתיים היא ההוצאה ה-אהובה עלי בהא הידיעה ואשוב ואחזור על כך כיוון שכל ספר נבחר בקפידה , כל ספר מפתיע בענק בחוכמתו וביחודיותו ואף מעפיל על זה שבא לקריאה אחריו . וכל ספר שקראתי עד כה ממש אהבתי ונהניתי מקריאתו ובפרט ספרי הביכורים שהם רק נקראים ספר ראשון מפרי עיטם של הכותבים אך כשהם נקראים בפועל אין רמז ולו הקל שבקלים על היותם ביכורים עד כמה שהם מפתיעים פשוט לא לה”

“הספר הזה החזיר אותי אחורה, לתקופה שאותה לא הכרתי, ארץ ישראל של פעם, עם כל האווירה שלה, התמימות, הפשטות. יחד עם סיפורו האישי של נער מתבגר בשם ג'ימי שחווה התאהבות בחבר לכיתה, כשבשנים האלו, גם בישראל, זה דבר שלא מספרים והמודעות היא מן הסתם לא כמו היום. הספר הזה החזיר אותי לתקופה, שגם אותה לא הכרתי, במסגרתה מכבי תל אביב בכדורסל השיגה תארים ובזמן משחק שלה כל הרחובות בארץ היו שקטים והבתים היו מוארים באו”

“היי, אני שון, בן 18, מחיפה ואני הראשון מג'ן זי שכותב ביקורת על הספר (הממש חדש) הזה. (ההפרש ביני לבין הדמות הראשית הוא שנתיים, 15 קילומטרים, ו-50 שנה). אז קודם כל אני אתחיל בזה שזה ספר מדהים. באמת. זה ספר מעולה, אני נחשפתי אליו בכלל בפרסומת של "עברית" בפייסבוק, קראתי את הפרק הראשון בחינם ואז קניתי אותו מיד, השעה הייתה 23:00 ואני סיימתי לקרוא אותו ב02:45, קראתי אותו בפעם אחת, שכחתי מתי הייתה הפ”

“יש ספרים שהם כמו מוזיקה. נכון, גם לספר יש קצב. אבל מה שאני מתכוונת זה שיש ספרים שכשאני קוראת אותם, אני מרגישה כמו כשאני שומעת מוזיקה. כזו שאני אוהבת, שעושה לי אדוות שמחה בגוף, אלו המילים שנוגעות, ואני לגמרי בתוך הקצב, כל כולי בפנים. ורק רוצה לשמר את התחושה הזו, שלא ייגמר. אז ככה הרגשתי עם הספר הזה. זה היה לא רק הקצב המושלם, אלו המילים. והדמויות. וזה לא בגלל העובדה שמיקי מלץ היא עיתונאית בעלת”

“כבר כתבתי כמה וכמה פעמים שהוצאת שתיים היא ההוצאה ה-אהובה עלי בהא הידיעה ואשוב ואחזור על כך כיוון שכל ספר נבחר בקפידה , כל ספר מפתיע בענק בחוכמתו וביחודיותו ואף מעפיל על זה שבא לקריאה אחריו . וכל ספר שקראתי עד כה ממש אהבתי ונהניתי מקריאתו ובפרט ספרי הביכורים שהם רק נקראים ספר ראשון מפרי עיטם של הכותבים אך כשהם נקראים בפועל אין רמז ולו הקל שבקלים על היותם ביכורים עד כמה שהם מפתיעים פשוט לא לה”

“הספר הזה החזיר אותי אחורה, לתקופה שאותה לא הכרתי, ארץ ישראל של פעם, עם כל האווירה שלה, התמימות, הפשטות. יחד עם סיפורו האישי של נער מתבגר בשם ג'ימי שחווה התאהבות בחבר לכיתה, כשבשנים האלו, גם בישראל, זה דבר שלא מספרים והמודעות היא מן הסתם לא כמו היום. הספר הזה החזיר אותי לתקופה, שגם אותה לא הכרתי, במסגרתה מכבי תל אביב בכדורסל השיגה תארים ובזמן משחק שלה כל הרחובות בארץ היו שקטים והבתים היו מוארים באו”