משחק הוא תופעה מרכזית בחייו של האדם, אלא שבתי הספר שבויים בתפישה הרווחת: בשיעור לומדים, בהפסקה משחקים. למרות חשיבותו להתפתחותם של ילדים, משחק נחשב בזבוז של זמן. האומנם? זה יותר מעשור מפתח בית הספר "עין הים" בחיפה חינוך משחקי אשר בבסיסו שינוי פרדיגמטי: כשמשחקים – לומדים. איך אפשר ללמוד בזמן שמשחקים בשיעור? לפנינו סיפורו של עין הים – בית ספר יסודי בחינוך הציבורי שעמד בפני סגירה וכנגד כל הסיכויים המציא את עצמו מחדש בזכות המצאתה של קטגוריית חינוך חדשה: חינוך משחקי. עין הים הצליח לשבור את תקרת הזכוכית, והוא יוצר מובִּיליות עירונית מפתיעה: מרכס הכרמל שלמעלה יורדים לשכונת עין הים שלמטה כדי ללמוד לשחק. חינוך משחקי חולל מהפך בעיר חיפה ומחוצה לה והשפעתו על שדה החינוך ניכרת. בתי ספר רבים מבקשים לדעת מה בין משחק ולמידה וכיצד ניתן ליישם משחקיות בתהליכי הלמידה וההוראה. מהו אפוא סוד ההצלחה של חינוך משחקי בעין הים? בשעה שבישראל ניטש ויכוח על אודות הרלוונטיות של מערכת החינוך, חינוך משחקי מציג אלטרנטיבה רדיקלית לשינוי: אפשרות ליחסי קירבה ואמפתיה בין הלומדים בבית הספר. חינוך משחקי מערער על הנחות היסוד של החינוך המדיד הרווח היום; הוא מציב סדר יום חינוכי חדש: עיסוק באדם וביחסים בין לומדים כמהות העשייה החינוכית. ספר זה נכתב מתוך הערכה גדולה לצוות מורות ומורים פורצי דרך המאמינים ביכולתם להשפיע על החיים עצמם. מדבריהם וממעשיהם עולה הכרה עמוקה ביכולתו של חינוך משחקי לגעת בנפשם שלהם ושל תלמידיהם ולחולל שינוי – להיות מסוגלים לממש את זהותם במשחק במשמעותו המקורית: מעשה של חירות....

"התמחיתי בזה, פיתחתי מיומנות של צייד. שפת סימני הגוף, ללא מילים, רומז, מאותת, משדר. מלבה את התשוקה, להוביל אותו אליי, ידיים אוחזות בי, חסונות או עדינות, קצרות או ארוכות, נעימות למגע או מחוספסות, לא משנה, זה מה שידעתי, העיקר שמישהו שם עליי עין, נוגע בי, גוף בתוך גוף". שנות השמונים, נער המכונה אויצֶר משוטט ברחובות חיפה. איננו יודעים מה שמו האמיתי. הוא נעדר הרבה מבית הספר, ממעט לבקר בבית הוריו. במקום זה, הוא מוצא את עצמו נמשך שוב ושוב לבית התעשייה, מבנה גדול ונטוש על התפר שבין הוואדי לעיר. שם, בין מנודים אחרים, "מושלכים" כמוהו שלא מצאו את מקומם בחברה, הוא מחפש אהבה – ולא פחות מכך, מגע. בשפה ישירה ופיכחת מתאר ברוך יעקבי ברומן הביכורים המהפנט שלו נער שמבקש למצוא את המילים הנכונות לספר לעצמו את סיפור חייו. דרך סיפור התאהבותו ברומן, מכור לסמים מלא כריזמה ומסתורי, שיוזם תהלוכה קרנבלית ברחבי העיר, יעקבי פורש בפנינו סיפור התבגרות נוגע ללב ומקורי לגמרי, שאינו חושש לרגע להפנות את מבטו לפינות האפלות ביותר של הנפש והגוף האנושיים, לתשוקות ולפחדים הכמוסים ביותר שלנו. מעין איתן ברוך יעקבי (1965) ניהל במשך שני עשורים את בית הספר הניסויי עין הים. לאחרונה פרש ממערכת החינוך כדי לעסוק בכתיבה. ספרו "לומדים לשחק" (2019, רסלינג) עסק בחינוך משחקי. סיפורים קצרים פרי עטו פורסמו בכתבי עת. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו....

"מה אנחנו עושים פה בכלל?" בר שאל אותי באחד השיטוטים שלנו. "אתה מתכוון, פה בעולם?" "הלכת רחוק, התכוונתי בקטן, בעיר הזאת. אבל אני זורם איתך." "אין לי מושג," עניתי לו, "אנחנו מונחים. כמו גל אבנים, כמו בניינים נטושים. מחכים שמשהו יקרה." בר חשב רגע. "אבל מה כבר יקרה?" כל כך הרבה דברים קורים לבר, דני, עזרא, סשה והמספר נטול השם של הספר המיוחד הזה. יחד הם והן "חבורה עם מאורה", מקום מפלט אנושי וממשי מהעולם שלא מבין אותןם ושלעיתים מתנכל ואף מגיב באלימות כלפי הזהות המגדרית והנטייה המינית שלהןם על הקשת הקווירית. יחד יחוו הנערות והנערים אהבות ראשונות, אינטימיות, מאבקים פנימיים וחיצוניים, יתמודדו עם סודות משפחתיים, יגשימו חלומות, יתאכזבו, ייכשלו ויתרוממו כמו עוף החול. ויותר מכול: יגלו את עצמןם ואת האפשרויות הבלתי מוגבלות שעומדות בפני כל אלו שמעיזות ומעיזים לאהוב – במיוחד את עצמןם. ראשים מדברים הוא סיפור התבגרות קווירי פורץ דרך בספרות הנוער הישראלית. הוא פילוסופי ומעמיק, חותר תחת הגדרות ומלא בתקווה; יש בו ריקודים ושיחות בלתי פוסקות, מצ'ואיזם ודיוות, אקטיביזם ואובססיות נעורים. ספר שנכנס ישר ללב, ונשאר שם לעד. ברוך יעקבי הוא סופר ומנהל בית ספר בעברו. זהו ספרו הראשון לנוער, שרואה אור לאחר שני ספרים למבוגרים. ראשים מדברים הוא הספר השלושה-עשר שנבחר לסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים....

"תגיד, ממתי אתה כזה?" "מאז שיש לי דמיון, פנטזיה." "לא, התכוונתי ממתי אתה יודע שאתה כזה?" "זה לדעת ולא ממש לדעת." אתה עונה לו, ולעצמך בפעם האלף, מנסה להבין את המנגנון הזה. הדחקה? הכחשה? פיצול אישיות? "אתה כל כך מפחד, שאתה לא רוצה לדעת. לא יכול לדעת. ובכלל, אין אתה, אין כזה דבר, דעת." "אז מתי באמת ידעת, ידעת באמת?" אבא מנסה להסביר לבנו את החיים שהתהפכו, ילד שחולם להיות הזמרת אילנית, חייל שנמשך למפקד שלו, סקס מזדמן תוך כדי נסיעה ברכבת – גיבורי עד שיבוא כלב ים קטן מתקיימים כולם על קו התפר שבין מציאות והזיה, בין אלימות ואהבה, בין התפרקות ובנייה מחדש. הדמויות מרכיבות תמונת פאזל, סיפור חיים של מספר, שיוצא למסע בעקבות עברו, כדי להשיב חיים שלא נחיו. המספר, מעין מקהלה יוונית, מבקש לאחד את הילד והנער והגבר והאבא לדמות אחת שלמה, לאיש שמבקש לקום לתחייה, לדרוש את כל החלקים האבודים של עצמו, להיות סוף־סוף אחד, שלם. הסיפורים הנפרדים והדמויות השונות מתאחדים לכדי שלמות אומנותית, כרומן או כממואר פואטי, ומספרים סיפור שגדול מסך החלקים שלו, סיפור של חיים. עד שיבוא כלב ים קטן, ספרו השלישי של ברוך יעקבי, משלים מהלך מורכב ביצירתו שנעה בין סוגות, בין זמנים, בין קולות ספרותיים שונים, ומבקשת להתבונן באופן שבו זהות עצמית הולכת ומתגבשת מתוך מסע חיפוש. מושלך, ספרו הראשון של יעקבי בפרוזה (הוצאת פרדס), היה מועמד לפרס ברנשטיין וקיבל את פרס שר התרבות לספר ביכורים. ראשים מדברים, ספרו לנוער, יראה אור בקרוב (בהוצאת טל־מאי). סיפורים קצרים פרי עטו פורסמו במבחר כתבי עת ובבמות ספרות שונות....