כשאנחנו כותבים על המתים שלנו אנחנו מחזירים אותם לחיים ולו לפרק זמן קצר, ולא משנה אם זה רק על הנייר. המילים הם כמו דפיברילטור. וכשאנחנו כותבים ספר ממואר על המתים שלנו, על אהובינו, אנחנו לא רק מעלים את זיכרונם, אנחנו נותנים לאחרים הזדמנות להכירם. הרגשתי שהמילים בהן כתבה <mark>צפי טימור</mark> את הסיפור מצאו אצלי את מקומן המדויק.

אישה חוזרת אל בית ילדותה הריק. בחצר, על עץ האורן תלויה מודעת אבל אשר שמה של האם מ

יש ספרים שלא רק מספרים סיפור אלא הם מציבים לנו מראה מול הלב , וכזה היה לי ספרה של <mark>צפי טימור</mark> טביעות רגל שקראתי בגמיעות קטנות , באתנחתא ובהפסקות , כי לא היה קל לי לשוב ולקרוא ולחוות במקום בו הזכרונות והכאב מתערבבים זה בזה , שהזכירו לי את היום שאיבדתי את אמי ז"ל , והזמן שעובר אינו משכיח ומקהה את הכאב אלא פוער בתוך הלב חלל עצום של חוסר שאינו נגמר אלא גדל ומתעצם ....

בכתיבה עשירה ועמוקה ,עדינה ורגיש

בכתיבה אנושית רהוטה מלאת חמלה והמון הכלה כותבת הסופרת פסיכולוגית חוקרת מרצה באקדמיה <mark>צפי טימור</mark> את הרומן שלה מהלכת על חבל דק .
כבר משם הספר ותצלום הכריכה המסקרנים הבנתי שהספר עוסק במסע אנושי שנגע לליבי ושבה אותי מה שגרם לי להתמגנט ולהישאב לתוכו .
כולנו במהלך חיינו מהלכים על חבל דק ועוברים דרך מסענו האישי אתגרים ,כישלונות והצלחות ומה שהכי חשוב זה להתקדם תמיד צעד אחר צעד ולא לעצור .
בראיה גאונית