“**** ילדים לא מבינים כלום. זו אחת התכונות הנפלאות והנוגעות ללב ביותר שלהם. זו לא הנאיביות או התמימות, אלא חוסר הידע, הבורות המופלאה הזאת שאין לנו, כמבוגרים, את היכולת לחוות יותר. אנחנו לא יכולים שלא-לדעת (to un-know) את מה שאנחנו כבר יודעים. הבמאי דיוויד לינץ' אמר פעם שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו חשים שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר, כשמה שאנחנו למעשה מרגישים הוא הצטמצמותו של הדמיון. אחת הטר”

“אתמול הייתי בתוך חדר, שלשום הייתי בתוך חדר, לפני שלשום הייתי בתוך חדר וגם היום הייתי בתוך חדר. ממש ממש עכשיו יצאתי מהחדר וזה רק בשביל לכתוב ביקורת על הספר הזה במחשב. ואין לי מחשב בחדר, הוא שייך לכווולם, ולא רק לי. עכשיו אם כבר אני מדבר על החדר שלי, אז אני רוצה לבקש מכם לעצום את העיניים שלכם חזזזק חזזזק ולדמיין טוב טוב את איך נראה החדר שלי. הוא פשוט פשוט ולא משהו מיוחד. יש בו דלת, יש חלון ושטיח ו”

“העובדה הפשוטה היא שהספר הזה לפת לי את הלב באופן שלא קורה לי לעיתים קרובות. מהרגע שפתחתי אותו, לא יכולתי להניח אותו, וכשנאלצתי לעשות זאת, הוא נכנס לי לחלומות, למחשבות, הלך איתי לעבודה וחזר איתי הביתה. סיפור על אישה וילד לכודים בתוך חדר קטן ולא יכולים לצאת שנים על גבי שנים, זה סיפור שמחרפן אותי. זה מעלה בי מחשבות אינסופיות, מעיק, מעציב, מטריף... אני קוראת וכל כך רוצה לראות אותם יוצאים לחופשי עד ש”

“אחרי ׳מחניים׳ (הנערים מרחוב פאל) זהו כנראה הספר העצוב ביותר שקראתי. הוא עצוב לא בגלל שהילד מרגיש עצמו אומלל, אלא להיפך - אמא שלו הצליחה לייצר לו עולם נורמלי יחסית, והעולם שלו, העולם היחיד שהוא מכיר, הוא עולם מאושר. הוא לא סובל מבדידות או משעמום או מגעגועים למה שאינו מכיר. לעומת זאת, הגעתי לרמת הזדהות מוחלטת עם האמא והאומללות שלה קורעת לב. היכולת והכוח שלה, למרות הכל, לקום מהמיטה ולהיות אמא מושלמת,”

“**** ילדים לא מבינים כלום. זו אחת התכונות הנפלאות והנוגעות ללב ביותר שלהם. זו לא הנאיביות או התמימות, אלא חוסר הידע, הבורות המופלאה הזאת שאין לנו, כמבוגרים, את היכולת לחוות יותר. אנחנו לא יכולים שלא-לדעת (to un-know) את מה שאנחנו כבר יודעים. הבמאי דיוויד לינץ' אמר פעם שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו חשים שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר, כשמה שאנחנו למעשה מרגישים הוא הצטמצמותו של הדמיון. אחת הטר”

“אתמול הייתי בתוך חדר, שלשום הייתי בתוך חדר, לפני שלשום הייתי בתוך חדר וגם היום הייתי בתוך חדר. ממש ממש עכשיו יצאתי מהחדר וזה רק בשביל לכתוב ביקורת על הספר הזה במחשב. ואין לי מחשב בחדר, הוא שייך לכווולם, ולא רק לי. עכשיו אם כבר אני מדבר על החדר שלי, אז אני רוצה לבקש מכם לעצום את העיניים שלכם חזזזק חזזזק ולדמיין טוב טוב את איך נראה החדר שלי. הוא פשוט פשוט ולא משהו מיוחד. יש בו דלת, יש חלון ושטיח ו”

“העובדה הפשוטה היא שהספר הזה לפת לי את הלב באופן שלא קורה לי לעיתים קרובות. מהרגע שפתחתי אותו, לא יכולתי להניח אותו, וכשנאלצתי לעשות זאת, הוא נכנס לי לחלומות, למחשבות, הלך איתי לעבודה וחזר איתי הביתה. סיפור על אישה וילד לכודים בתוך חדר קטן ולא יכולים לצאת שנים על גבי שנים, זה סיפור שמחרפן אותי. זה מעלה בי מחשבות אינסופיות, מעיק, מעציב, מטריף... אני קוראת וכל כך רוצה לראות אותם יוצאים לחופשי עד ש”

“אחרי ׳מחניים׳ (הנערים מרחוב פאל) זהו כנראה הספר העצוב ביותר שקראתי. הוא עצוב לא בגלל שהילד מרגיש עצמו אומלל, אלא להיפך - אמא שלו הצליחה לייצר לו עולם נורמלי יחסית, והעולם שלו, העולם היחיד שהוא מכיר, הוא עולם מאושר. הוא לא סובל מבדידות או משעמום או מגעגועים למה שאינו מכיר. לעומת זאת, הגעתי לרמת הזדהות מוחלטת עם האמא והאומללות שלה קורעת לב. היכולת והכוח שלה, למרות הכל, לקום מהמיטה ולהיות אמא מושלמת,”