אני חייב להתוודות ולומר שאחרי הביקורת של רץ היו לי ציפיות גבוהות מאד מהספר. ומהבחינה הזו הספר הוא אכזבה.
מצד שני אני בהחלט מזדהה עם <mark>עמירם אזוב</mark> שחש חובה לכתוב ולהאדיר את שמו של הקיבוץ בו גדל, גם אני בן למערכת הזו וגם אני לוקה בלוקל פטריוטיות, בעיקר כשמדובר ב"קיבוץ שלנו".
אבל דבר אחד חסר - ספר מחקר היסטורי מאוזן ומפוכח על אירוע שהיה אחד המרכזיים ביותר בתקופת ערב הקמת המדינה. אירוע שאם היה מסתיים א

הספר "מגננה" מאת ד"ר <mark>עמירם אזוב</mark> (בהוצאת מודן והמחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2023), ניתח את מערכת המגננה שניהל פיקוד הדרום בימים 14-9 באוקטובר. אזוב, בעברו קצין חי"ר ותותחנים, הוא היסטוריון צבאי שפרסם כמה ספרים העוסקים בחזית זו (ובהם "צליחה" המשובח). הוא חקר את חזית הדרום כחוקר במחלקה להיסטוריה במשך שנים ארוכות. לצד הדיוק בפרטים, יש לומר כי אזוב יודע לספר סיפור באופן שתופס את הקורא ואינו מאפשר לו להניח

הטרגדיה של מלחמת יום הכיפורים אינה מגולמת באלפי המסמכים שנכתבו אודותיה, לא בערימות המאמרים שניסו להסבירה ואף לא בהררי הניירת שנערמו במסדרונותיה של ועדת אגרנט, שעסקה כידוע בה ובהשלכותיה מרחיקות הלכת על הציבור בישראל; תמציתה של המלחמה מסוכמת, למרבה הזוועה, בקירות הזיכרון המציגים את שמותיהם של הבוגרים/הנופלים, בכל תיכון ממוצע בארץ : בשעה שבכל מלחמה שנערכה מאז הקמתה של מדינת ישראל נימנו מספר חללים ספו

סיבה אחת ויחידה הניעה אותי לקרוא ספר זה שכן אינני חסיד נלהב של ספרי הסטוריה צבאית. אחותי למחצה, רותי רוזנקרנץ-אפרתי ז''ל ובתה התינוקת, אילנה ז''ל, נהרגו בקרב על המשמר העמק. לזכותו של ההסטוריון <mark>עמירם אזוב</mark> עלי לציין כי הספר קריא ואף מרתק מאד. ניכר כי המחבר השקיע מאמץ רב להגיש לקורא נרטיב אמין, אם כי נוכח אוסף המקורות שעמדו לרשותו, כפי שהוא אכן מציין, מדובר בנרטיב הישראלי כאשר פה ושם משובצות התייחסוי

"בעיני המפקדים והחיילים העובדה שהתמודדו עם צבא סדיר לכאורה, חמוש בתותחים ונשק כבד באור יום, במסגרת גדודית, הוא הסיבה לראיית הקרב כנקודת מפנה" (עמוד 261).

היה לי פעם מרצה להיסטוריה באוניברסיטה שנהג לספר כמה עזה "קנאתו" בהיסטוריונית ברברה טוכמן, בשל יכולתה לספר סיפור היסטורי באופן שירתק את הקורא כאילו היה אוחז בספר מתח מן המעלה הראשונה, ועד כמה היה רוצה להיות בעל כישרון כשלה בתחום (יצוין, אגב, כי

ספר מרתק - למי שמתעניין בנושא. כתיבה קולחת, יכולת סיפור טובה. מה שעולה מהספר הוא תמונה מדכאת לגבי איכות ניהול המערכה כולה והצליחה בעיקר. ניתן לזהות, דרך הערפל שהוטל שלא לצורך על המלחמה כולה, את הסימפטומים שראינו אחר-כך בשתי מלחמות לבנון. בולטת העובדה שמלחמות ישראל לא זוכות לניתוחים ציבוריים מקצועיים - רק פירסומים מטעם ויומני מלחמה אישיים או יחידתיים. לכן חשובה עבודתו של היסטוריון צבאי.<mark>עמירם אזוב</mark> ע

https://wp.me/p4kTCp-5BX

ספרו החדש והמרתק של ד"ר <mark>עמירם אזוב</mark>, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, או

הרגע בו גלגל המערכה שינה את כיוונו

בר לב היה הגיבור האמתי של מלחמת יום כיפור, הרעים בקולו מאיר פעיל, המורה שלי למלחמות ישראל, קורס בו לקחתי חלק כסטודנט להיסטוריה. בנקודה הזאת קולו עלה, והוא שאג בטמפרמנט האופייני לו, אילו אריק היה חוצה את התעלה כפי שרצה, בעיתוי הלא נכון בו המצרים היו עם כוחות רבים ממערב התעלה, הוא היה גורם לאסון לעם ישראל. בר לב בלם אותו, בכך שהמתין לעיתוי הנכון לצליחה, מצב בו ה

ערב הכרזת המדינה במאי 48, בן גוריון קרא לאנשי הביטחון ושאל אותם, מהו הסיכוי לנצח במלחמה אם צבאות ערב יפלשו, תשובתם הייתה - 50%, למרות תשובתם הלא אופטימית, החליט בן גוריון להקים את המדינה. התשובה הזאת מדגימה את מצב הקשה בה הייתה נתונה המדינה שאך זה הוקמה ועמדה מול פלישת צבאות סדרים, ומעלה שאלה מובנת שהתשובה לה לחלוטין לא מובנת, איך בכול זאת ניצחנו ?

יש שני סוגי מחקר שעוסקים במלחמת העצמאות, האח