הספר "מגננה" מאת ד"ר עמירם אזוב (בהוצאת מודן והמחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2023), ניתח את מערכת המגננה שניהל פיקוד הדרום בימים 14-9 באוקטובר. אזוב, בעברו קצין חי"ר ותותחנים, הוא היסטוריון צבאי שפרסם כמה ספרים העוסקים בחזית זו (ובהם "צליחה" המשובח). הוא חקר את חזית הדרום כחוקר במחלקה להיסטוריה במשך שנים ארוכות. לצד הדיוק בפרטים, יש לומר כי אזוב יודע לספר סיפור באופן שתופס את הקורא ואינו מאפשר לו להניח את הספר מידיו. יתרה מכך, אזוב יודע "לעשות סדר" ולהפוך את תמונת הקרב הכאוטית לסדורה וברורה לקורא. הוא עושה זאת באופן שמאפשר ניתוח והסקת מסקנות, לא רק בהקשר למלחמה אלא גם בנוגע ללקחים שיש להפיק ממנה כדי להיערך לאיומי ההווה והעתיד. יש לציין כי מורגש חסרונו של מחקר רציני ומקיף אודות התקפת הנגד הכושלת ב־8 באוקטובר, אולם חסר זה מטופל בימים אלה בידי המחלקה להיסטוריה של צה"ל.

לאחר מתקפת הנגד הכושלת ב־8 באוקטובר התקיים דיון במוצב הלחימה "דבלה" של פיקוד הדרום. "הרבה אמיתות שקבענו לעצמנו התבררו כלא נכונות" (עמ' 15), אמר אז שר הביטחון משה דיין. ניכר כי לאחר הכישלון הקשה נסדקו בתפיסת הרמטכ"ל אלעזר "שלוש אבני דרך: אופן הכניסה למלחמה, כושר הבלימה ויכולת ההכרעה באמצעות מתקפת־הנגד. הביטוי האופרטיבי היה התכנסות למצב מגננה" (עמ' 26).

נוכח בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה ששררה בפיקוד הדרום, כתב אזוב, היו דיין ואלעזר תמימי דעים, ושניהם הסכימו שנדרש מוח פורה ושקול בפיקוד. הבחירה נפלה על השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, חברו של אלעזר מילדות ומהפלמ"ח ומפקדו משכבר, והוא מונה למפקד חזית הדרום מעל לאלוף הפיקוד גונן, במטרה להימנע מזעזועים מיותרים בקרב דרגי הפיקוד השונים.

בליל 9 באוקטובר אמר דדו לבר־לב: ‏"היום היה קרב ארוך וממושך. שלחתי את טליק שישב עם גורודיש ולמרות ששניהם ידעו שאני לא רוצה קרבות, וטליק אומר שזה לא היה רע היום כי דחפנו אותם לסוללה, אני מפה חושב שלא נוכל לצלוח. לאריק ולברן הלכו טנקים. אז אל תילחם [הוא פנה לבר־לב] ותחסוך לך את האוגדות לקרב ההכרעה […] אני כן חושב על רעיון הצליחה של אריק, רק לוח הזמנים שלו מטורף" (עמ' 64).

האירוע היה תקדימי בצה"ל. לימים התרחש מינוי דומה, כאשר סגן הרמטכ"ל, אלוף משה קפלינסקי, מונה לנציג הרמטכ"ל בפיקוד הצפון במלחמת לבנון השנייה. אולם המינוי של קפלינסקי, בין שהיה לו פוטנציאל לשפר את המצב ובין שלא, התרחש לקראת סיום המלחמה והיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. במקרה של בר־לב, הוא מונה ימים ספורים לאחר פרוץ הקרבות, והמינוי הוכיח את עצמו כהברקה של ממש.

כשבר־לב הגיע לחמ"ל "דבלה" ב־10 באוקטובר, הוא אסף את המפקדים ואמר להם: "‏נו חבר׳ה, אני רואה שאני כאן הכי בכיר בדרגה, אז בואו נעשה את החיים פשוטים ונחליט שאני המפקד" (עמ' 60). מן הספר עולה, כי קור רוחו, מנהיגותו ויכולתו לרסן את המפקדים הבכירים בחזית, ובהם שרון, אדן, מנדלר ואחרים, ובעיקר יכולתו לקבל החלטות שקולות גם בתנאים קשים, היו חיוניים בכדי לייצב את חזית הדרום ולהפוך את הקערה על פיה.

האוגדות נערכו למגננה, אולם מפקדיהן ביקשו כל העת לתקוף. רמ"ט אוגדה 143, אל"ם גדעון אלטשולר, סיפר כי מְפקדה, אלוף (מיל') אריאל שרון (אריק), "‏ניהל את הקרב מלפנים. לאריק היה סגנון פיקוד ייחודי. הוא מוכן לקחת סף סיכון גבוה יותר מהמקובל, ולכן גם סבר שמקומו בחוד יאפשר לו קבלת החלטות טובה יותר" (עמ' 88). בין הסיכונים ששרון ידע לקחת היה שליחת גדס"ר 87 (מחטיבה 14) לסיור, שבו איתר את התפר בין הארמיות.

שרון, מפקד הצנחנים, כובש אום כתף במלחמת ששת הימים ואלוף פיקוד הדרום הקודם, היה ככל הנראה המפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל. הוא פיקד היטב על אוגדתו בלחימה, אך התקשה בקבלת מרות. אזוב היטיב לתאר בספרו את המתח בין הפיקוד לבין האוגדה, וכיצד בא לידי ביטוי מפקד החזית בר־לב, שבניגוד לגונן הצליח לרסן את מפקד האוגדה ההתקפי.

ב־11 באוקטובר, בשעה 01:50 לפנות בוקר, ‏דיווח הקחצ"ר (קצין החי"ר והצנחנים הראשי) תא"ל שקד לרמטכ"ל על "הצלחת מבצע 'נתרן' ('פונטיאק'). 22 לוחמים עם שני תותחים הונחתו ממסוק על ג׳בל עתקה ופתחו באש על יחידות דרגים של הארמייה השלישית. מירי התותחים הודלקו כמה מחסנים" (עמ' 181). הכוח, שעליו פיקד סא"ל עמוס ירון מהצנחנים, הונחת ממסוק יסעור וירה תשעים פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הקילומטר ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית. "נוצרה מהומה רבה", אמר שקד לרמטכ"ל (עמ' 181).

בשל הנסיבות שבהן פרצה המלחמה, מצא עצמו הקחצ"ר שקד "מחפש את המלחמה" (עמ' 182). בשל כך, העיד, הוא אסף את מטהו והטיל עליו "לחפש מטרות בעורף האויב". הוא סיפר ש"כל הזמן לחצנו לקבל מטרות. למשל, שיירת טנקים על מובילים יוצאת מעיראק לסוריה [את הפשיטה ביצעה סיירת צנחנים בפיקודו של סרן שאול מופז]. אולם להצעותיי לא היה ביקוש רב. בשטח לא ידעו, ואולי גם לא רצו מפקדי השריון להיעזר בחי"ר. חוץ מטנק לא עניין אותם שום דבר. השריון היה חזות הכול. לא צריך חי"ר. כך כמעט ולא עשו במלחמה שימוש בפשיטות חי"ר לעומק האויב. רק מאוחר יותר, במהלך המלחמה, הבינו שבלי חי"ר בלתי אפשרי. הפגזתי את דדו עם רעיונות. למשל להפעיל את מתווה 'אור ירוק' שתרגלתי זמן מה לפני המלחמה. הלך עם זה לטליק [ישראל טל]. אמר זה: 'נעביר את זה לשריון'. מינה לכך את האלוף מנדי [מרון]" (עמ' 182).

הפשיטה הראשונה של סיירת צנחנים הייתה מוצלחת, אך לימים התברר, כי חיל האוויר לא תקף את השיירה לאחר מכן. שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימה נוספת לתקוף את השיירה שנעצרה ולהשמיד אותה, מעידה על נתק של החיל מצורכי הצבא וממשימותיו בעומק ובתחום הפעולות המיוחדות. זהו כשל מערכתי של צה"ל, והוא שב וחזר גם במערכות נוספות. עם זאת, צה"ל ביצע במלחמה פשיטות ומבצעים מיוחדים ומשולבים יותר מכפי שנהוג לחשוב, ומרבית המבצעים נשמטו מספרי ההיסטוריה ומהזיכרון הציבורי. בין אלו אפשר למנות פשיטות שביצעו כוחות מחטיבת הצנחנים 35 בחזית הדרום על חניוני טנקים מצריים, פשיטות של סיירת גולני ושל חטיבה 317 על כוחות סורים ברמת הגולן, פשיטות של סיירת מטכ"ל על סוללות ארטילריה סוריות ופשיטות חבלה של שייטת 13 על ספינות של חיל הים המצרי. אם כך ואם כך, כשבוחנים את כמות המבצעים שיצאו אל הפועל ואת תועלתם אפשר לסכם, שצה"ל לא מיצה את הפוטנציאל הגלום בהם.

במהלך קריאת הספר מעניין לעקוב אחר הוויכוחים בין טל, סגן הרמטכ"ל, ששאף להוציא לפועל את תוכנית "אור ירוק" לאיגוף מן הים בעומק – מהלך עתיר סיכונים שחייב הקצאה של כוחות ומשאבים רבים – לבין האלוף שרון, מפקד אוגדה 143, מפקד החזית בר־לב והרמטכ"ל אלעזר, שרצו לצאת במבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ. מבצע שאף שנערך בחזית, כלל הפעלת כוחות בעומק הקרוב ודרש לקיחת סיכון רב ("שיא החוצפה", כינה זאת דדו כשהמהלך הצליח).

בסופו של דבר בחר המטכ"ל שלא לפצל מאמצים ולהפעיל רק את מבצע "אבירי לב". מבצע שבמסגרתו ניהלה אוגדה 143 בפיקודו של שרון את הקרב לצליחת התעלה. על חטיבת הצנחנים 247 (כיום חטיבה 55) בפיקודו של דני מט, שהייתה כפופה לאוגדה, הוטל לצלוח את התעלה בסירות גומי ולתפוס ראש גשר בגדה המערבית. פעולה זו בעומק הקרוב אפשרה לאוגדות צה"ל לצלוח את התעלה ולהוביל למהלכים להשגת הכרעה בחזית הדרום. עם זאת, המתח בין פעולה עמוקה לבין פעולה בעומק הקרוב לחזית הוא דילמה שמעסיקה את צה"ל גם כיום ומסיבות זהות לגמרי.

הדיון שנערך בקבינט ב־12 בחודש ועסק בצליחת התעלה, היה מאלף. הרמטכ"ל ביקש לברר מה צפויה הצליחה להשיג. גלילי השיב שעליו לעסוק רק בהיבט הצבאי ולבחון אם המהלך בר ביצוע. מנגד, הרמטכ"ל התעקש לקיים דיון בשאלה, אם מהלך הצליחה יביא להפסקת אש ראויה. הרמטכ"ל אמר שאינו מגיע לדיון עם המלצה בעד או נגד תקיפה. "זו שוב החלטה גורלית בשלב המלחמה הזה, והיא מחייבת הרבה התייעצות, החלפת אינפורמציה צבאית ומדינית וחשבון־נפש הכי חברי שאפשר, יש לי מה לומר בעד ומה לומר נגד. חסרה לי בעיקר הערכה מדינית מספקת, כדי לגבש את הצעתי" (עמ' 211).

בשלב זה הביא ראש המוסד, האלוף (מיל') צבי זמיר, ידיעה לקבינט, ולפיה הצבא המצרי עתיד לצאת למתקפה גדולה בקרוב. "טוב, אני מבינה שצביקה גמר לנו את הדיון" (עמ' 215), אמרה ראשת הממשלה גולדה מאיר. הוחלט להמתין להתקפה ולהדוף אותה. "‏הרמטכ"ל הניח כי לאחר מכן יהיה אפשר לצלוח ביתר קלות" (עמ' 215). בבוקר 14 בחודש, בדיון עם רה"מ מאיר, "פָּרס הרמטכ"ל את עיקרי תפיסתו האסטרטגית: קרב ההגנה הגדול, המנוהל בעליונות בולטת של כוחות צה"ל, הוא פרוזדור למהלך ההתקפי המתוכנן" (עמ' 266).

ואכן, כפי שהתריע ראש המוסד, הכוחות המצריים יצאו להתקפה רחבת היקף ב־14 באוקטובר, וצה"ל היה ערוך ומוכן לכך. אזוב מציג את הקרב בתיאור בהיר ומרתק. בגזרת אוגדה 162 דיווח בצהריים תא"ל דב תמרי, יוצא הצנחנים ששימש כסגן מפקד האוגדה ופיקד על האזור שבו לחמה חטיבה 274: "עד עכשיו יש לפחות 24 טנקי אויב פגועים. ייתכן שיש יותר. הייתה פעילות חיל האוויר טובה. לא אתנגד לקבל יותר" (עמ' 283).

בגזרת אוגדה 143 אותר כוח קומנדו מצרי גדול למדי, שהונחת ממסוקים סמוך למפקדת האוגדה (ייתכן שבכדי לפשוט עליה). לאזור הוזנק "כוח פאצי", שהקים עם פרוץ המלחמה סא"ל אמציה חן (פאצי), קצין צנחנים עתיר ניסיון קרבי. זה היה כוח סיור ואבטחה באוגדת שרון שהתבסס על יוצאי סיירת שקד, שעליה פיקד חן עד זמן קצר לפני המלחמה. לכוח הצטרף רס"ן שמואל ארד מהצנחנים וכמה מקציניו, והוא נע על גבי ג׳יפים ונגמ"שים לעבר האזור שבו אותרו לוחמי הקומנדו המצרי. "התפתח קרב אש כבד" (עמ' 296). לכוח חברו כמה טנקים מגדוד 410 שבחטיבה 600 בפיקודו של רס"ן יהודה גלר. "הכוח הסתער על המצרים. הקרב היה קצר והקטל רב. עשרות אנשי קומנדו מצרים נהרגו בהיתקלות ובסריקות שלאחריה" (עמ' 296). צה"ל ספג בקרב שני הרוגים ומספר פצועים. הסיפור הזה מזכיר את הקרב שניהל כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר ב־9 באוקטובר בנפח כנגד הקומנדו הסורי. איכשהו הסיפור ההוא הפך מוכר מאוד, ואילו זה נשכח.

חטיבה 14 וחטיבה 421 של האוגדה נערכו מבעוד מועד, ובהמשך הדפו את המתקפה המצרית. מג"ד 79, סא"ל עמרם מצנע, סיפר: "השמדנו עשרות טנקים" (עמ' 298). שרון דיווח לפיקוד על הצלחת הבלימה: "דפקנו יחידה בסדר גודל של 80 טנקים. 25 ב׳טליסמן׳, ׳חמוטל׳ ו׳ציונה׳, השאר ב׳טלויזיה׳, ׳טרטור׳, ׳מכשיר׳. פאצי הרג למעלה מ־60 לוחמי קומנדו" (עמ' 303). בפיקוד לא האמינו למספרים שבהם נקב וחשבו שהוא הגזים מאוד. בדיעבד התברר שצדק.

כמו בספרים אחרים שכתב אזוב, הוא חקר קרב שנוי במחלוקת, קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. הוא השליט בו סדר והציג אותו במאוזן ובמדויק. אוגדה 252 ניהלה שני קרבות, האחד בוואדי מבעוק והשני בצומת "נווה"–"יורה". בקרבות אלה לחמו "גדוד 46 וגדוד 202", כפי שציין קצין האג"ם של האוגדה, סא"ל גדעון אבידור (עמ' 312).

רס"ן דוד שובל, מפקד גדוד השריון 46 מחטיבה 401, סיפר לימים על הקרב בוואדי מבעוק. כשהמצרים הגיעו לטווח של 2,500 מטרים "פתחנו עליהם באש. בשלב זה הייתה איתם במגע פלוגה אחת שהשמידה שמונה טנקים. לאחר מכן הצטרפה פלוגה נוספת והשמדנו 22 טנקים" (עמ' 313). סרן ירון רם, מ"פ בגדוד, השלים אותו וסיפר כי "ברגע שמחלקה 3 הגיעה לעמדות נתתי פקודת אש. במכת האש הראשונה פגענו בשמונה טנקים" (עמ' 314). הוא הוסיף, שבהמשך "הגיעה פלוגה ב' והצטרפה לאש. בשעה 10:00 הצטרף חיל האוויר" (שם). בתום היום נמצאו שישים כלים מצריים פגועים ונטושים בגזרת הגדוד.

במקביל למאמץ העיקרי בוואדי מבעוק, המצרים תקפו במאמץ משני מדרום לו, בצומת "נווה"–"יורה". שם לחם גדוד הצנחנים 202. המג"ד סא"ל דורון רובין שימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם פרצה המלחמה והספיק לאמן את כל הרמות בגדוד תוך שימת דגש על אימון המפקדים. "גדוד 202 הוא אוטונומי, הוא אינו תלוי באמא חטיבה", נהג לומר לאנשיו. זהו לקח שיש להוסיף ולפעול לאורו גם כיום, מיוחד לאור לקחים שניתן ללמוד ממלחמת "חרבות ברזל". בשנת 2007 אימץ מג"ד הצנחנים את הסיסמה: "יחד נעמוד לבד" כמוטו המוביל גדודו, ואליה, לעצמאות הגדוד כמסגרת לוחמת ולעצמאות המפקדים יש לחנך כל העת. רובין "התחיל לארגן את כוחו לבלימה תוך מיצוי אמצעי הלחימה הדלים שעמדו לרשותו" (עמ' 317). לדבריו: "זה בהחלט מצב לא סימפטי כשיש לך רק שמונה טנקים, מחלקת תול"ר וגדוד חי"ר עם מחלקת מרגמות 81 ויתר החיילים עם נשק תקני של גדוד חי"ר" (עמ' 311). מחלקת המרגמות ירתה ביעילות כחמש מאות פגזים לעבר החי"ר המצרי. "מי שניצח את כל החי"ר שהיה פה הוא בעיקר המרגמות. הם פגעו שם 'בול' עם זרחן" (עמ' 316), אמר.

בהמשך, כתב אזוב, את עיקר המלאכה עשתה מחלקת טנקים בפיקוד מ"מ שהוכפפה לגדוד. "הוא [המ"מ] ‏הגיע בשלב הזה שההתקפה הראשונה נשברה והתעסקנו בהתארגנויות לקראת ההתקפה השנייה. כלומר הוא הגיע ברגע הכי קריטי. אמרתי לו להעמיד אותם בעמדות ולהתחיל לדפוק טנקים" (עמ' 317), אמר רובין. נוסף על כך, סיפר המג"ד, "הופיע חיל האויר והחל לדפוק את כל השיירה הזו, לפי הסדר. אנו בארטילריה התעסקנו עם הטנקים" (עמ' 317).

היה זה קרב משולב קלסי בשני מוקדים, שבו השמיד גדוד השריון 46 בפיקודו של רס"ן דוד שובל את עיקר החטיבה המצרית, ואילו בצומת "נווה"–"יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג', סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בכוחות אויב רבים.

לימים עומעם חלקם הגדול של לוחמי גדוד 46 בקרב, אך עם זאת, יש די תהילה לכולם. וחשוב מכך, יש מה ללמוד מניהול הקרב, הן של השריון והן של הצנחנים, בכל הנוגע לניהול קרב הגנה, לעבודה בשיתוף פעולה רב־חילי ורב־זרועי ולמיצוי הכוח והאמל"ח, על חשיבות מודיעין השדה, על מנהיגות ועל קור־רוח ושכל ישר של מפקדים.

בסיכומו של דבר, כמאמר בר־לב, אפשר לסכם את קרבות 14 באוקטובר במשפט "צה"ל חזר לעצמו, והמצרים חזרו לעצמם" (עמ' 323). צה"ל יכול היה להתחיל להתכונן למבצע "אבירי לב", שכלל את צליחת התעלה, יצירת תפנית במלחמה והכרעת הצבא המצרי.

כמו בספריו הקודמים, גם בספר הזה פרסם אזוב (יחד עם המחלקה להיסטוריה שבשירותה עבד) מחקר היסטורי איכותי ומרתק לקריאה. המחקר בנושא אינו חשוב רק לטובת הידע הציבורי, ביאור הסוגיות שבמחלוקת וליבון המחלוקות, אלא גם לטובת לימוד הלקחים מהמלחמה כדי לא לחזור על המשגים והליקויים שהתגלו במהלכה. אומנם "ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל", ציין ההוגה הצבאי הבריטי בזיל הנרי לידל הארט, אך ערכה "כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר". היא אומרת לנו בעצם ממה להימנע. יתרה מכך, כמאמר פרופסור ון קרפלד: "היסטוריה צבאית איננה אולי הכלי הטוב ביותר שיכול להועיל למפקדים, אבל טוב ממנו טרם נמצא".

אתגרי ההווה והעתיד שעימם יתמודד צה"ל יהיו בהכרח שונים, אך לא בתכלית, וההיסטוריה יכולה לתת בידי מפקדי הצבא כלים, לקחים ורעיונות שיסייעו בידם לעמוד בהם, ומכאן חשיבותם.

הספר "מגננה" מאת ד"ר עמירם אזוב (בהוצאת מודן והמחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2023), ניתח את מערכת המגננה שניהל פיקוד הדרום בימים 14-9 באוקטובר. אזוב, בעברו קצין חי"ר ותותחנים, הוא היסטוריון צבאי שפרסם כמה ספרים העוסקים בחזית זו (ובהם "צליחה" המשובח). הוא חקר את חזית הדרום כחוקר במחלקה להיסטוריה במשך שנים ארוכות. לצד הדיוק בפרטים, יש לומר כי אזוב יודע לספר סיפור באופן שתופס את הקורא ואינו מאפשר לו להניח את הספר מידיו. יתרה מכך, אזוב יודע "לעשות סדר" ולהפוך את תמונת הקרב הכאוטית לסדורה וברורה לקורא. הוא עושה זאת באופן שמאפשר ניתוח והסקת מסקנות, לא רק בהקשר למלחמה אלא גם בנוגע ללקחים שיש להפיק ממנה כדי להיערך לאיומי ההווה והעתיד. יש לציין כי מורגש חסרונו של מחקר רציני ומקיף אודות התקפת הנגד הכושלת ב־8 באוקטובר, אולם חסר זה מטופל בימים אלה בידי המחלקה להיסטוריה של צה"ל.

לאחר מתקפת הנגד הכושלת ב־8 באוקטובר התקיים דיון במוצב הלחימה "דבלה" של פיקוד הדרום. "הרבה אמיתות שקבענו לעצמנו התבררו כלא נכונות" (עמ' 15), אמר אז שר הביטחון משה דיין. ניכר כי לאחר הכישלון הקשה נסדקו בתפיסת הרמטכ"ל אלעזר "שלוש אבני דרך: אופן הכניסה למלחמה, כושר הבלימה ויכולת ההכרעה באמצעות מתקפת־הנגד. הביטוי האופרטיבי היה התכנסות למצב מגננה" (עמ' 26).

נוכח בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה ששררה בפיקוד הדרום, כתב אזוב, היו דיין ואלעזר תמימי דעים, ושניהם הסכימו שנדרש מוח פורה ושקול בפיקוד. הבחירה נפלה על השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, חברו של אלעזר מילדות ומהפלמ"ח ומפקדו משכבר, והוא מונה למפקד חזית הדרום מעל לאלוף הפיקוד גונן, במטרה להימנע מזעזועים מיותרים בקרב דרגי הפיקוד השונים.

בליל 9 באוקטובר אמר דדו לבר־לב: ‏"היום היה קרב ארוך וממושך. שלחתי את טליק שישב עם גורודיש ולמרות ששניהם ידעו שאני לא רוצה קרבות, וטליק אומר שזה לא היה רע היום כי דחפנו אותם לסוללה, אני מפה חושב שלא נוכל לצלוח. לאריק ולברן הלכו טנקים. אז אל תילחם [הוא פנה לבר־לב] ותחסוך לך את האוגדות לקרב ההכרעה […] אני כן חושב על רעיון הצליחה של אריק, רק לוח הזמנים שלו מטורף" (עמ' 64).

האירוע היה תקדימי בצה"ל. לימים התרחש מינוי דומה, כאשר סגן הרמטכ"ל, אלוף משה קפלינסקי, מונה לנציג הרמטכ"ל בפיקוד הצפון במלחמת לבנון השנייה. אולם המינוי של קפלינסקי, בין שהיה לו פוטנציאל לשפר את המצב ובין שלא, התרחש לקראת סיום המלחמה והיה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. במקרה של בר־לב, הוא מונה ימים ספורים לאחר פרוץ הקרבות, והמינוי הוכיח את עצמו כהברקה של ממש.

כשבר־לב הגיע לחמ"ל "דבלה" ב־10 באוקטובר, הוא אסף את המפקדים ואמר להם: "‏נו חבר׳ה, אני רואה שאני כאן הכי בכיר בדרגה, אז בואו נעשה את החיים פשוטים ונחליט שאני המפקד" (עמ' 60). מן הספר עולה, כי קור רוחו, מנהיגותו ויכולתו לרסן את המפקדים הבכירים בחזית, ובהם שרון, אדן, מנדלר ואחרים, ובעיקר יכולתו לקבל החלטות שקולות גם בתנאים קשים, היו חיוניים בכדי לייצב את חזית הדרום ולהפוך את הקערה על פיה.

האוגדות נערכו למגננה, אולם מפקדיהן ביקשו כל העת לתקוף. רמ"ט אוגדה 143, אל"ם גדעון אלטשולר, סיפר כי מְפקדה, אלוף (מיל') אריאל שרון (אריק), "‏ניהל את הקרב מלפנים. לאריק היה סגנון פיקוד ייחודי. הוא מוכן לקחת סף סיכון גבוה יותר מהמקובל, ולכן גם סבר שמקומו בחוד יאפשר לו קבלת החלטות טובה יותר" (עמ' 88). בין הסיכונים ששרון ידע לקחת היה שליחת גדס"ר 87 (מחטיבה 14) לסיור, שבו איתר את התפר בין הארמיות.

שרון, מפקד הצנחנים, כובש אום כתף במלחמת ששת הימים ואלוף פיקוד הדרום הקודם, היה ככל הנראה המפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל. הוא פיקד היטב על אוגדתו בלחימה, אך התקשה בקבלת מרות. אזוב היטיב לתאר בספרו את המתח בין הפיקוד לבין האוגדה, וכיצד בא לידי ביטוי מפקד החזית בר־לב, שבניגוד לגונן הצליח לרסן את מפקד האוגדה ההתקפי.

ב־11 באוקטובר, בשעה 01:50 לפנות בוקר, ‏דיווח הקחצ"ר (קצין החי"ר והצנחנים הראשי) תא"ל שקד לרמטכ"ל על "הצלחת מבצע 'נתרן' ('פונטיאק'). 22 לוחמים עם שני תותחים הונחתו ממסוק על ג׳בל עתקה ופתחו באש על יחידות דרגים של הארמייה השלישית. מירי התותחים הודלקו כמה מחסנים" (עמ' 181). הכוח, שעליו פיקד סא"ל עמוס ירון מהצנחנים, הונחת ממסוק יסעור וירה תשעים פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הקילומטר ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית. "נוצרה מהומה רבה", אמר שקד לרמטכ"ל (עמ' 181).

בשל הנסיבות שבהן פרצה המלחמה, מצא עצמו הקחצ"ר שקד "מחפש את המלחמה" (עמ' 182). בשל כך, העיד, הוא אסף את מטהו והטיל עליו "לחפש מטרות בעורף האויב". הוא סיפר ש"כל הזמן לחצנו לקבל מטרות. למשל, שיירת טנקים על מובילים יוצאת מעיראק לסוריה [את הפשיטה ביצעה סיירת צנחנים בפיקודו של סרן שאול מופז]. אולם להצעותיי לא היה ביקוש רב. בשטח לא ידעו, ואולי גם לא רצו מפקדי השריון להיעזר בחי"ר. חוץ מטנק לא עניין אותם שום דבר. השריון היה חזות הכול. לא צריך חי"ר. כך כמעט ולא עשו במלחמה שימוש בפשיטות חי"ר לעומק האויב. רק מאוחר יותר, במהלך המלחמה, הבינו שבלי חי"ר בלתי אפשרי. הפגזתי את דדו עם רעיונות. למשל להפעיל את מתווה 'אור ירוק' שתרגלתי זמן מה לפני המלחמה. הלך עם זה לטליק [ישראל טל]. אמר זה: 'נעביר את זה לשריון'. מינה לכך את האלוף מנדי [מרון]" (עמ' 182).

הפשיטה הראשונה של סיירת צנחנים הייתה מוצלחת, אך לימים התברר, כי חיל האוויר לא תקף את השיירה לאחר מכן. שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימה נוספת לתקוף את השיירה שנעצרה ולהשמיד אותה, מעידה על נתק של החיל מצורכי הצבא וממשימותיו בעומק ובתחום הפעולות המיוחדות. זהו כשל מערכתי של צה"ל, והוא שב וחזר גם במערכות נוספות. עם זאת, צה"ל ביצע במלחמה פשיטות ומבצעים מיוחדים ומשולבים יותר מכפי שנהוג לחשוב, ומרבית המבצעים נשמטו מספרי ההיסטוריה ומהזיכרון הציבורי. בין אלו אפשר למנות פשיטות שביצעו כוחות מחטיבת הצנחנים 35 בחזית הדרום על חניוני טנקים מצריים, פשיטות של סיירת גולני ושל חטיבה 317 על כוחות סורים ברמת הגולן, פשיטות של סיירת מטכ"ל על סוללות ארטילריה סוריות ופשיטות חבלה של שייטת 13 על ספינות של חיל הים המצרי. אם כך ואם כך, כשבוחנים את כמות המבצעים שיצאו אל הפועל ואת תועלתם אפשר לסכם, שצה"ל לא מיצה את הפוטנציאל הגלום בהם.

במהלך קריאת הספר מעניין לעקוב אחר הוויכוחים בין טל, סגן הרמטכ"ל, ששאף להוציא לפועל את תוכנית "אור ירוק" לאיגוף מן הים בעומק – מהלך עתיר סיכונים שחייב הקצאה של כוחות ומשאבים רבים – לבין האלוף שרון, מפקד אוגדה 143, מפקד החזית בר־לב והרמטכ"ל אלעזר, שרצו לצאת במבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ. מבצע שאף שנערך בחזית, כלל הפעלת כוחות בעומק הקרוב ודרש לקיחת סיכון רב ("שיא החוצפה", כינה זאת דדו כשהמהלך הצליח).

בסופו של דבר בחר המטכ"ל שלא לפצל מאמצים ולהפעיל רק את מבצע "אבירי לב". מבצע שבמסגרתו ניהלה אוגדה 143 בפיקודו של שרון את הקרב לצליחת התעלה. על חטיבת הצנחנים 247 (כיום חטיבה 55) בפיקודו של דני מט, שהייתה כפופה לאוגדה, הוטל לצלוח את התעלה בסירות גומי ולתפוס ראש גשר בגדה המערבית. פעולה זו בעומק הקרוב אפשרה לאוגדות צה"ל לצלוח את התעלה ולהוביל למהלכים להשגת הכרעה בחזית הדרום. עם זאת, המתח בין פעולה עמוקה לבין פעולה בעומק הקרוב לחזית הוא דילמה שמעסיקה את צה"ל גם כיום ומסיבות זהות לגמרי.

הדיון שנערך בקבינט ב־12 בחודש ועסק בצליחת התעלה, היה מאלף. הרמטכ"ל ביקש לברר מה צפויה הצליחה להשיג. גלילי השיב שעליו לעסוק רק בהיבט הצבאי ולבחון אם המהלך בר ביצוע. מנגד, הרמטכ"ל התעקש לקיים דיון בשאלה, אם מהלך הצליחה יביא להפסקת אש ראויה. הרמטכ"ל אמר שאינו מגיע לדיון עם המלצה בעד או נגד תקיפה. "זו שוב החלטה גורלית בשלב המלחמה הזה, והיא מחייבת הרבה התייעצות, החלפת אינפורמציה צבאית ומדינית וחשבון־נפש הכי חברי שאפשר, יש לי מה לומר בעד ומה לומר נגד. חסרה לי בעיקר הערכה מדינית מספקת, כדי לגבש את הצעתי" (עמ' 211).

בשלב זה הביא ראש המוסד, האלוף (מיל') צבי זמיר, ידיעה לקבינט, ולפיה הצבא המצרי עתיד לצאת למתקפה גדולה בקרוב. "טוב, אני מבינה שצביקה גמר לנו את הדיון" (עמ' 215), אמרה ראשת הממשלה גולדה מאיר. הוחלט להמתין להתקפה ולהדוף אותה. "‏הרמטכ"ל הניח כי לאחר מכן יהיה אפשר לצלוח ביתר קלות" (עמ' 215). בבוקר 14 בחודש, בדיון עם רה"מ מאיר, "פָּרס הרמטכ"ל את עיקרי תפיסתו האסטרטגית: קרב ההגנה הגדול, המנוהל בעליונות בולטת של כוחות צה"ל, הוא פרוזדור למהלך ההתקפי המתוכנן" (עמ' 266).

ואכן, כפי שהתריע ראש המוסד, הכוחות המצריים יצאו להתקפה רחבת היקף ב־14 באוקטובר, וצה"ל היה ערוך ומוכן לכך. אזוב מציג את הקרב בתיאור בהיר ומרתק. בגזרת אוגדה 162 דיווח בצהריים תא"ל דב תמרי, יוצא הצנחנים ששימש כסגן מפקד האוגדה ופיקד על האזור שבו לחמה חטיבה 274: "עד עכשיו יש לפחות 24 טנקי אויב פגועים. ייתכן שיש יותר. הייתה פעילות חיל האוויר טובה. לא אתנגד לקבל יותר" (עמ' 283).

בגזרת אוגדה 143 אותר כוח קומנדו מצרי גדול למדי, שהונחת ממסוקים סמוך למפקדת האוגדה (ייתכן שבכדי לפשוט עליה). לאזור הוזנק "כוח פאצי", שהקים עם פרוץ המלחמה סא"ל אמציה חן (פאצי), קצין צנחנים עתיר ניסיון קרבי. זה היה כוח סיור ואבטחה באוגדת שרון שהתבסס על יוצאי סיירת שקד, שעליה פיקד חן עד זמן קצר לפני המלחמה. לכוח הצטרף רס"ן שמואל ארד מהצנחנים וכמה מקציניו, והוא נע על גבי ג׳יפים ונגמ"שים לעבר האזור שבו אותרו לוחמי הקומנדו המצרי. "התפתח קרב אש כבד" (עמ' 296). לכוח חברו כמה טנקים מגדוד 410 שבחטיבה 600 בפיקודו של רס"ן יהודה גלר. "הכוח הסתער על המצרים. הקרב היה קצר והקטל רב. עשרות אנשי קומנדו מצרים נהרגו בהיתקלות ובסריקות שלאחריה" (עמ' 296). צה"ל ספג בקרב שני הרוגים ומספר פצועים. הסיפור הזה מזכיר את הקרב שניהל כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר ב־9 באוקטובר בנפח כנגד הקומנדו הסורי. איכשהו הסיפור ההוא הפך מוכר מאוד, ואילו זה נשכח.

חטיבה 14 וחטיבה 421 של האוגדה נערכו מבעוד מועד, ובהמשך הדפו את המתקפה המצרית. מג"ד 79, סא"ל עמרם מצנע, סיפר: "השמדנו עשרות טנקים" (עמ' 298). שרון דיווח לפיקוד על הצלחת הבלימה: "דפקנו יחידה בסדר גודל של 80 טנקים. 25 ב׳טליסמן׳, ׳חמוטל׳ ו׳ציונה׳, השאר ב׳טלויזיה׳, ׳טרטור׳, ׳מכשיר׳. פאצי הרג למעלה מ־60 לוחמי קומנדו" (עמ' 303). בפיקוד לא האמינו למספרים שבהם נקב וחשבו שהוא הגזים מאוד. בדיעבד התברר שצדק.

כמו בספרים אחרים שכתב אזוב, הוא חקר קרב שנוי במחלוקת, קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. הוא השליט בו סדר והציג אותו במאוזן ובמדויק. אוגדה 252 ניהלה שני קרבות, האחד בוואדי מבעוק והשני בצומת "נווה"–"יורה". בקרבות אלה לחמו "גדוד 46 וגדוד 202", כפי שציין קצין האג"ם של האוגדה, סא"ל גדעון אבידור (עמ' 312).

רס"ן דוד שובל, מפקד גדוד השריון 46 מחטיבה 401, סיפר לימים על הקרב בוואדי מבעוק. כשהמצרים הגיעו לטווח של 2,500 מטרים "פתחנו עליהם באש. בשלב זה הייתה איתם במגע פלוגה אחת שהשמידה שמונה טנקים. לאחר מכן הצטרפה פלוגה נוספת והשמדנו 22 טנקים" (עמ' 313). סרן ירון רם, מ"פ בגדוד, השלים אותו וסיפר כי "ברגע שמחלקה 3 הגיעה לעמדות נתתי פקודת אש. במכת האש הראשונה פגענו בשמונה טנקים" (עמ' 314). הוא הוסיף, שבהמשך "הגיעה פלוגה ב' והצטרפה לאש. בשעה 10:00 הצטרף חיל האוויר" (שם). בתום היום נמצאו שישים כלים מצריים פגועים ונטושים בגזרת הגדוד.

במקביל למאמץ העיקרי בוואדי מבעוק, המצרים תקפו במאמץ משני מדרום לו, בצומת "נווה"–"יורה". שם לחם גדוד הצנחנים 202. המג"ד סא"ל דורון רובין שימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם פרצה המלחמה והספיק לאמן את כל הרמות בגדוד תוך שימת דגש על אימון המפקדים. "גדוד 202 הוא אוטונומי, הוא אינו תלוי באמא חטיבה", נהג לומר לאנשיו. זהו לקח שיש להוסיף ולפעול לאורו גם כיום, מיוחד לאור לקחים שניתן ללמוד ממלחמת "חרבות ברזל". בשנת 2007 אימץ מג"ד הצנחנים את הסיסמה: "יחד נעמוד לבד" כמוטו המוביל גדודו, ואליה, לעצמאות הגדוד כמסגרת לוחמת ולעצמאות המפקדים יש לחנך כל העת. רובין "התחיל לארגן את כוחו לבלימה תוך מיצוי אמצעי הלחימה הדלים שעמדו לרשותו" (עמ' 317). לדבריו: "זה בהחלט מצב לא סימפטי כשיש לך רק שמונה טנקים, מחלקת תול"ר וגדוד חי"ר עם מחלקת מרגמות 81 ויתר החיילים עם נשק תקני של גדוד חי"ר" (עמ' 311). מחלקת המרגמות ירתה ביעילות כחמש מאות פגזים לעבר החי"ר המצרי. "מי שניצח את כל החי"ר שהיה פה הוא בעיקר המרגמות. הם פגעו שם 'בול' עם זרחן" (עמ' 316), אמר.

בהמשך, כתב אזוב, את עיקר המלאכה עשתה מחלקת טנקים בפיקוד מ"מ שהוכפפה לגדוד. "הוא [המ"מ] ‏הגיע בשלב הזה שההתקפה הראשונה נשברה והתעסקנו בהתארגנויות לקראת ההתקפה השנייה. כלומר הוא הגיע ברגע הכי קריטי. אמרתי לו להעמיד אותם בעמדות ולהתחיל לדפוק טנקים" (עמ' 317), אמר רובין. נוסף על כך, סיפר המג"ד, "הופיע חיל האויר והחל לדפוק את כל השיירה הזו, לפי הסדר. אנו בארטילריה התעסקנו עם הטנקים" (עמ' 317).

היה זה קרב משולב קלסי בשני מוקדים, שבו השמיד גדוד השריון 46 בפיקודו של רס"ן דוד שובל את עיקר החטיבה המצרית, ואילו בצומת "נווה"–"יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג', סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בכוחות אויב רבים.

לימים עומעם חלקם הגדול של לוחמי גדוד 46 בקרב, אך עם זאת, יש די תהילה לכולם. וחשוב מכך, יש מה ללמוד מניהול הקרב, הן של השריון והן של הצנחנים, בכל הנוגע לניהול קרב הגנה, לעבודה בשיתוף פעולה רב־חילי ורב־זרועי ולמיצוי הכוח והאמל"ח, על חשיבות מודיעין השדה, על מנהיגות ועל קור־רוח ושכל ישר של מפקדים.

בסיכומו של דבר, כמאמר בר־לב, אפשר לסכם את קרבות 14 באוקטובר במשפט "צה"ל חזר לעצמו, והמצרים חזרו לעצמם" (עמ' 323). צה"ל יכול היה להתחיל להתכונן למבצע "אבירי לב", שכלל את צליחת התעלה, יצירת תפנית במלחמה והכרעת הצבא המצרי.

כמו בספריו הקודמים, גם בספר הזה פרסם אזוב (יחד עם המחלקה להיסטוריה שבשירותה עבד) מחקר היסטורי איכותי ומרתק לקריאה. המחקר בנושא אינו חשוב רק לטובת הידע הציבורי, ביאור הסוגיות שבמחלוקת וליבון המחלוקות, אלא גם לטובת לימוד הלקחים מהמלחמה כדי לא לחזור על המשגים והליקויים שהתגלו במהלכה. אומנם "ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל", ציין ההוגה הצבאי הבריטי בזיל הנרי לידל הארט, אך ערכה "כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר". היא אומרת לנו בעצם ממה להימנע. יתרה מכך, כמאמר פרופסור ון קרפלד: "היסטוריה צבאית איננה אולי הכלי הטוב ביותר שיכול להועיל למפקדים, אבל טוב ממנו טרם נמצא".

אתגרי ההווה והעתיד שעימם יתמודד צה"ל יהיו בהכרח שונים, אך לא בתכלית, וההיסטוריה יכולה לתת בידי מפקדי הצבא כלים, לקחים ורעיונות שיסייעו בידם לעמוד בהם, ומכאן חשיבותם.