בשבוע שעבר, במפגש מקרי לחלוטין, פגשתי שני אנשים אוהבי ספר כמוני. ואיזה כיף זה מפגשים כאלו? הכי! תוך כדי שיחה נפלו לי כמה אסימונים, ולא בפעם הראשונה הבנתי שהספרים שאני יותר זוכרת לאורך זמן ואלו שהשאירו בי חותם יותר עמוק הם אלו ששרטו אותי, שהשאירו בי איזו צלקת שתמיד תזכיר לי את גיבורי הסיפור. או סיפורים במקרה הזה.

בקובץ הסיפורים הזה המכיל שבעה סיפורים מגישה הסופרת סיפורים שנראה ונקרא, וכל כך מור

טיפשה
המילה היחידה הזו נאמרה בשנאה ורוע, מרסקת את נפשה. מה אמרה אחרי, היא לא ממש זוכרת. אולי פלטה יללת נכאים, אין לך בית יותר.
פסיכולוגית המתמודדת עם קשייהם של מטופליה ושופכת גם היא את נפשה כי אי אפשר רק להכיל עוד ועוד מצוקות של הורים וילדים- כמו בת השבע לאם חד הורית המתייסרת בשל בני עשרה חסרי מצפון המתנכלים לה. קשר של אב ובנו ועימות ליד דוכן שווארמה. סיפוריהם וסיפורה מובאים לסירוגין דרך עיניה.

בספר זה שבעה סיפורים קצרים. כל סיפור שונה מקודמו ושני הסיפורים האחרונים בספר הם לדעתי הטובים ביותר. הסיפור האחרון 'בירדי' הוא מופת של כתיבה טובה סיפור פשוט מושלם שמאיר צדדים אפלים בנפשם של הגיבורים. גם הסיפורים האחרים בספר טובים. ילדה שרק רוצה לאכול ולצוף. בהרבה מהדמויות בסיפורים מופיעה הבדידות וכיצד הנפש האנושית מתקשה להתמודד עם הבדידות הקיומית שמרגיש כל אדם. הסופרת היא פסיכותרפיסטית ובסיפור 'יומ