שנת 1931 בספרים

אינו נופלת מ"במערב אין כל חדש" ומשום מה לא תורגם מחדש מאז יצא בהוצאת שטיבל ב-1931.
זהו בעצם ספר המשך המתאר את הימים האחרונים למלחמת העולם הראשונה ובעיקר את חזרת החיילים הגרמנים הבייתה. אלא שהחוזרים כבר אינם הצעירים שיצאו והבית גם הוא כבר אחר לגמרי. ארנסט וחבריו, אלה מהם ששרדו, למדו להיות חיילי חזית שמיומנותם העיקרית היא להרוג ולהשתדל לא לההרג. מרופטים ומותשים הם צועדים חזרה לתוך גרמניה, כצבא שנוצח אך נותר שלם. בדרך הם פוגשים חיילים אמריקאים, רעננים, מצויידים היטב, נלהבים להחליף פרטי ציוד גרמני למזכרת כנגד שוקולד, טבק אמיתי וסבון. הם תמונת מראה הפוכה ליחידה הגרמנית הבלויה והקבצנית המשתרכת במקביל אליהם אל הגבול. ברחובות העיר הגרמנית הראשונה ההמונים מריעים להם כלמנצחים. הם מחזירים את הנשק שהיה לחלק בלתי נפרד מגופם, נפרדים אחד אחד מהחברים היורדים בתחנות השונות. ומנסים להבין, מה עכשיו?
משפחתו של ארנסט מצפה שחייו יחזרו למקום שבו הפסיקו אך זה אינו אפשרי. הוא אינו מסוגל לשתף אותם בחוויותיו מהחפירות והם לא מבינים מה אינם מבינים. במהרה מגלים המשוחררים שאיש בגרמניה המובסת אינו ממתין להם. המתעשרים החדשים מהמלחמה אינם רואים צורך להתבייש בדבר, השוק השחור פורח, הפוליטיקאים החדשים עוסקים בתככים חדשים ואיש לנפשו. ההתמודדות עם הריק הבלתי אפשרי שהם חווים מובילה אותם זה לחברת זה. אחד הופך לאיש עסקים ומתחיל להתרחק. שני מתגייס מחדש לשרות השילטון, שלישי נוטל את נפשו. בתוך התהליך של עיבוד חוויית המלחמה נחשפת גם החברה שהתפוררה ומנסה למצוא סדר חדש. הפגנות פוליטיות, מיני לאומנים בגרוש שמסבירים לארנסט וחבריו באחת ההזדמנויות שהם אינם לאומנים מספיק. זה נגמר במכות. לא כדאי להסתבך עם חיילי חזית זועמים כשהם ביחד. אבל לרוב הם לבד וכל אחד מהם עובר את תהליך ההסתגלות הכואב שלו בדרך השיבה אל החיים. ספר מופת של רמרק על נפשו של הדור האבוד.

התחלתי לקרוא את ספריו של פוקנר רק בשנים האחרונות וכעת אני מבין שאין זה מקרה. ספרו זה של פוקנר הוא ספר שאיננו עושה חיים קלים לקורא אותו.
הספר מספר לנו את סיפור התפוררותה של משפחה דרומית מהמעמד העליון הדרומי של ארה"ב, עם המשרתים השחורים שלה
- היא משפחת קומפסון, בערך מתחילת המאה העשרים ועד שנת 1928 שהופכת להיות שנת המפתח של הספר.
פוקנר עושה פה שימוש במה שנקרא "זרם התודעה" ולוקח די הרבה זמן להבין בתחילת הספר ולמעשה גם בהמשכו "מי פה נגד מי". הסיפור מסופר בעצם בארבעה חלקים במחשבתם של שלושה אחים, שאנחנו כאילו "מציצים למוחם" וקוראים את מחשבותיהם - אלא שאי-אפשר לסמוך על מה שהם מספרים לנו... אחד הקשיים הגדולים בהבנת הסיפור הוא שהוא איננו לינארי. אותו "זרם תודעה" יכול לפעמים לנוע בקפיצות של פלאשבקים אחורה וקדימה והקפיצות הללו מסומנות רק בחלק מהמקרים! ע"י שינוי סוג גוֹפני האותיות. אבל מה שבאמת לדעתי עלול להרתיע את מי שקורא את הספר, היא העובדה שהחלק הראשון (שאורכו כשבעים עמודים) מסופר לנו בצורה מבולבלת ביותר ורק בהמשך אנו מגלים שבעצם "המספר" לנו הוא פשוט מה שנקרא"מפגר"... ההמשך שמסופר לנו על ידי שני האחים האחרים "הנורמליים" כבר ברור הרבה יותר וגם מעניין הרבה יותר. דמותה של אחותם שאיננה משתתפת במונולוגים, אבל דווקא לה יש תפקיד מפתח בסיפור, הולכת ומתבהרת. אבל גם הם מספרים לנו רק את נקודת הראות שלהם שגם היא איננה אוביקטיבית ולפעמים אף איננה נכונה. רק החלק האחרון שבו המספר הוא הפעם "יודע כל" מבהיר את התמונה כמעט לחלוטין. ועדיין נשארים אצל הקורא סימני שאלה רבים. פוקנר מדהים דווקא בשפת המקור כשהוא משתמש באנגלית (שבה קראתי את הספר) של כל אחת מהדמויות לפי השכלתה (או בורותה)... למשל המשרתים הכושים מדברים בשפה בלתי אפשרית מבחינה דקדוקית ואפילו האיות איננו נכון ואני מתאר לעצמי שכשתרגמו את הספר לעברית הייתה זאת משימה ממש לא פשוטה... הוא יצא בעברית בשם "הקול והזעם". הספר כאמור איננו ספר "לכל אחד" אלא לדעתי רק ל"מיטיבי קריאה"... אבל אין זה משנה באיזו שפה תקראו אותו - מדובר פה בספר שהוא יצירת מופת קלסית מהסוג שלומדים בחוגים לספרות באוניברסיטה... ואחד הגורמים לכך שויליאם פוקנר זכה בפרס נובל בשנת 1949 .

500 צעירים עמדו במגרש המסדרים בקסרקטין אי שם בגרמניה, סמוך לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה וביניהם פאול בוימר, המספר ב"מערב אין כל חדש". 32 מהם בלבד חוזרים "ללא פגע" מהמלחמה. בהקדמה לספרו "במערב אין כל חדש" כותב רמארק את הדברים הבאים: "אין ספר זה מבקש להיות כתב אישום או וידוי. עליו לנסות לספר על דור שנהרס במלחמה – גם אם נחלץ מפגזיה". דומה שדברים אלה תקפים לשני הכרכים של הספר "בחזרה" במידה רבה יותר, לפחות בחלקם. בעוד ש"במערב אין כל חדש" מסתיים באוקטובר 1918, "בחזרה" עוסק בחזרתם של השורדים בקרב ובהתמודדותם עם קשיי ההווה בגרמניה הסוערת שלאחר המלחמה ועם רוחות הרפאים האיומות של העבר. אלה שנלחמו עבור גרמניה ועבור הקייזר שברח להולנד...גם אלה שלכאורה יצאו שלמים בגופם מהמלחמה מתמודדים עם עולם אחר – העולם האזרחי - לא תמיד בהצלחה. ההווה לא מאיר פנים לכולם ורבים רדופים על ידי העבר כולל המספר ארנסט.

אבל רמארק אינו יכול להסתיר את ביקורתו על החברה האזרחית ששלחה את בניה אל שדה הקטל. זהו כתב פלסתר נגד החברה האזרחית. במהלך משפטו של אלברט, אחד החיילים שחזר מהתופת הנאשם כי ירה והרג את מאהבה של אהובתו, מטיח ארנסט בשופט ובתובע: "..ובגלל מי? הלה בגללכם! אתם כולכם חייבים לעמוד בדין לפנינו! אתם אשר כה עוללתם לנו במלחמתכם זו!..וכי דאגתם לנו במעט, כאשר שבנו משם? אף לא במעט! אף לא במאומה! אתם רבתם כאן בגלל נצחונות, חנכתם מצבות מלחמה, דיברתם על הגבורה וחמקתם מן האחריות! ומן הראוי היה כי תעזרו לנו! ואתם עזבתם אותנו לנפשנו בשעה הקשה ביותר, עת ניטל עלינו להתגבר, למצוא ולהשיב לנו את צלמנו הראשון....חובתכם היתה להראות לנו שוב את דרך החיים! אבל אתם עזבתם אותנו לנפשותינו! לפני הכלבים השלכתם אותנו! חובתכם היתה להורות לנו שוב את האמונה בטוב, בסדר, בתקומה באהבה! ואתם שבתם כדרככם לכזב...". רמארק מדגיש את התהום הפעורה בין החיילים ששבו מן התופת לבין החברה האזרחית. החיילים השורדים חשים שבקרב אויביהם במלחמת החפירות – חיילים צרפתים, אנגלים ואמריקנים ימצאו כעת יותר הבנה מאשר בקרב בני עמם...

וכך אחדים משתקמים, נסחפים בזרם הספסרות ונחושים להצליח, אחרים מדחיקים ואחרים חייהם נהרסים או נעשים קשים מנשוא. הקצין גיאורג רהה מחליט לחזור לשדה הקטל, וכך לעת ערב, בצרפת, בשדה הקטל שדמם, מול שדה הצלבים המסמן את קבריהם של רבבות נופלים מכה ההכרה ברהה במלוא עצמתה: "...כאד-בלהות הפרוש על פני הקברים מרחפות כאן השנים האבודות, ללא גואל; קול החיים אשר לא זכו לחיות, אשר לא ימצאו להם מנוח, צועק כאן באלם רועם מול השמים, כאן זורם כוח רצונו של נוער אשר מת בטרם באה שעתו לחיות – קול קינה איומה הפולח לב-לילה....הוא (רהה) עומד לפני הצלבים, אור הירח בוקע, הוא רואה אותם מתנוצצים באור, מתרוממים מעל לאדמה, פורשים זרועות, עתה רועם קול מצעדם, הוא עומד לפניהם וצועד בקצב צבאי במקום, שולח יד לפניו ומפקד: חברים-קדימה!". קדימה כנגד אלה ששלחום אל גיא ההריגה....

בעיני ספר זה הוא מפסגות יצירתו של רמארק, ואף עולה על ספרו "במערב אין כל חדש". הוא מטלטל ומזעזע ולא מרפה. רמארק, המתווה ביד אמן את הדמויות השונות, לוקח את הקורא למסע נורא בנבכי נשמותיהן, משתף אותו בתחושת הניכור הנוראה מהחברה ואף מבני המשפחה.

הספר פורסם ב-1931, יצא לאור בעברית באותה שנה (תורגם לעברית ע'י י. ליכטנבום. תרגום מיושן מאד אך קריא).

סיימתי את קריאת הספר שבוע לאחר שפורסם כי שלושה לוחמים בגבעתי שהשתתפו במבצע "צוק איתן" שמו קץ לחייהם. הספר הקודר של רמארק שב וקיבל רלבנטיות. צר לי שספר משובח זה השתכח ונגוז....ואולי כשימלאו לתום מלחמת העולם הראשונה מאה שנים יזכה גם ספר זה לתרגום מחודש? ובדרך נוראה זוכה הוא לעדנה: כל עוד שולחים מדינות ועמים את בניהם ובנותיהם להרוג ולהיהרג.....

השורה התחתונה: ספר מומלץ מאד.

ספר זה של פינוקיו, יצא לראשונה בשנת1937 בבתרגומו של ישראל דושמן, הספר הנוכחי הודפס בשנת 1957 , בתל-אביב, דפוס א. בן-חור, במסגרת ספריה מובחרת לנוער, חברת "אמנות" בע"מ תל-אביב.
הספר מנוקד עם ציורים מקוריים.
255 עמודים.
כריכה קשה.
שמור במצב מצויין.