מדף הספרים של שבודי - הספרים שדירגה
"מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?" - שאל אב בית-הדין את מחבר סלמנדרה, שיצא מאלמוניותו כדי להעיד במשפט אייכמן. "אין זה שם ספרותי," השיב, "אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלאנטה אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו; לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר-רגע סבב על גלגלי
אילו היו מספרים ללולק בן השמונה שיום אחד יסעד על שולחנה של מלכת אנגליה, שינהל עם האפיפיור שיחה מתובלת ביידיש, שיאזין יחד עם קנצלר גרמניה - קנצלר גרמניה מכולם - לשיר "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", במנגינה של חסידות גור, ודאי לא היה מאמין.
ואולי דווקא כן.
כי לולק, הילד הצעיר ביותר ששרד את מחנה הריכוז בוכנוולד, היה רגיל לניסים.
"אנשי כדור הארץ, שימו לב בבקשה. כאן פרוסטטניק ווגון ילטץ מהמועצה הגאלקטית לתכנון העל - חלל. תוכניות הפיתוח לאזורי הספר של הגלקסיה מצריכות סלילת דרך אקספרס על - חללית, שתעבור דרך מערכת הכוכב שלכם. למרבה הצער, הפלנטה שלכם היא אחת מאלה שנועדו להריסה. התהליך יארך מעט פחות משתי דקות, במושגים הארציים שלכם. תודה". בלי פאניקה, בלי פאניקה. עבו
"האם האח הגדול קיים?"
"ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמות המפלגה."
"האם הוא קיים באותו מובן שאני קיים?"
"אתה לא קיים."
1984, הרומן הדיסטופי הנודע ביותר בספרות העולם ועדיין המפתיע בחיותו ובאקטואליות שלו, ראה אור לראשונה ב־1949. ג'ורג' אורוול חוזה בו חזות דמיונית קשה על דמותו החברתית והפוליטית של העולם בעתיד, עולם השרוי במל
חשיש בגיל שתים עשרה... הרואין בגיל שלוש עשרה... עיסוק בזנות בגיל ארבע עשרה... סיפור נעוריה של כריסטיאנה פ. הוא סיפור מדהים, שאינו נותן מנוחה. בגילוי לב חושפני, בדייקנות מפתיעה של זיכרון היורד לפרטים, בפשטות נוקבת עד כדי אכזריות, ובבהירות אינטליגנטית להפליא, מתארת כריסטיאנה את כל מה שעבר עליה ב``שנות הסמים`` שלה, עד אשר עלה בידה - שלא כמ
שרידי השואה וחוקריה ניצבים אלמים במאמציהם הנואשים להעביר לדורות הבאים את אימתה ולקחיה של אותה תקופה. פרימו לוי (1919 - 1987), כימאי יליד טורינו ששרד מן התופת, זיעזע קוראים ומתעניינים ברחבי העולם ביצירות הפורצות את חומות השחור והשכול. בלשונו הפשוטה והפיוטית, בחום האנושי השופע, הוא מאיר שביב של תקווה וחושף את האדם שלא נשחק ושמר על צלמו.
שואה שלנו הוא רומן אוטוביוגרפי ולא אוטוביוגרפי.
יש בו אנשים שאיכלסו את ילדותו של המספר: ניצולי שואה טראגיים, מופלאים, ססגוניים:
עובדות העולות מן המחקרים, מן העדויות, ותוספות של דמיון:
גרמנים רעים וגרמנים טובים, יהודים טובים ויהודים רעים.
הוריו של המספר עברו את השואה כילדים.
נותר להם כוח ורצון חיים להעניק לילדיהם ילדות משוחרר
כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20.
הנרי הוא ספרן הרפתקני; קלייר היא סטודנטית יפה לאומנות.
הנרי מעולם לא פגש את קלייה קודם לכן; קלייה מכירה את הנרי מאז הייתה בת 6.
אשתו של הנוסע בזמן הוא רומן מרתק ומפתיע, המתאר את סיפור אהבתם של הנרי, המסוגל לנסוע בזמן קדימה ואחורה, ושל קלייר, המתרגלת אט - אט לנסעותיו התכופות של בעלה.
האליפים הם תלמידי השנה הראשונה בבית הספר התיכון החקלאי גנות. לטענת המנהלת עדיין לא היה בגנות מחזור כה תוסס ומרדן כאליפים שלנו. בטיחים וג`מילים מסתכלים עליהם מגבוה. דלידים עושים להם צרות ללא סוף, אך האליפים אינם מתרשמים. במשך השנה מתפתחת בהם גאוות-כיתה ו"אחוות-לוחמים", החיים המשותפים (בפנימיה, בכיתה, בעבודה) והחוויות המשותפות (בטיו
לפני מאה אלף שנים חיו בכדור הארץ לפחות שישה מינים שונים של אדם. לאף אחד מהם לא היתה חשיבות מיוחדת. תפקידם בטבע לא היה גדול מזה של גורילות, גחליליות או סוסוני ים.
לפני כשבעים אלף שנה התחולל שינוי מסתורי כלשהו בתודעתו של אחד ממיני האדם הללו - הומו סאפיינס - ודחף אותו להשתלט על העולם כולו. ההיסטוריה של הומו סאפיינס מאז ועד היום היא לעת
בטי מחמודי - אישה אמריקנית, מוצאת את עצמה לכודה בידי בעל אירני-אמריקני, שהפך את עורו. שבויה מאונס בארצו - היא מנסה להימלט מן הסיוט.
בטי נישאה לד"ר סייד בוזורג מחמודי, אירני-אמריקני, בשנת 1977. לאחר הולדת בתם מהטוב, ולאחר מהפכת חומייני, החל בעלה לגלות עניין מחודש במולדתו ובמשפחתו החיה בטהרן. וכך יצאה המשפחה לחופשה בת שבועיים באירן.
בטי
אוסקר של הוא ממציא, פרנקופיל, נגן תוף מרים, שחקן שקספיריאני, צורף, פציפיסט. הוא בן תשע. והוא בעיצומו של חיפוש דחוף וסודי ברחבי חמשת הרבעים של ניו-יורק אחר המנעול המתאים למפתח מסתורי ששייך לאביו, שנהרג בהתקפה על מגדלי התאומים.
אוסקר הוא יציר רב-השראה מקסים, מרגיז ובלתי נשכח. החיפוש אחר המנעול מוביל אותו מסנטרל פארק לקוני איילנד ולב
בחור אמריקאי יהודי, שלגמרי במקרה קוראים לו ג'ונתן ספרן פויר, יוצא לאוקראינה בתקווה למצוא את האישה שהצילה את סבו מהנאצים.
ג'ונתן יוצא לחיפושים בלוויית שלושה בני משפחה מקומית: אלכס פרצ'וב הבלתי נשכח - מתרגם אוקראיני שמדבר אנגלית רצוצה אך מרהיבה; סבו של אלכס - אדם זקן ורדוף זיכרונות מלחמה; וסמי דייוויס ג'וניור ג'וניור - הכלב המשפחתי
חמש שנים אחרי הנסיגה מלבנון חוזר לירז ליברטי אל השנה שטילטלה את חייו - השנה האחרונה של צה"ל על הבופור.
הוא חוזר אל ריבר החובש שהבטיח למות למענו;
אל אושרי הסמל, הנשמה התאומה, שנשבע לירות בו אם יאבד יד;
אל זיתלאווי שהמציא שפה, ובייליס שהוריד כיפה;
אל שפיצר, שדיקלם "הנרי החמישי" בשלג - ואל אלה שלא חזרו.
"אם יש גן עדן" מהדהד בקול בוטה ו
אנשים רגילים הוא לדעת רבים הספר החשוב והמשפיע ביותר שנכתב בשנים האחרונות על התנהגותם של הרוצחים בשואה.
הספר מתאר בשפה ברורה, עם ראיות מצמררות, כיצד יחידת מילואים ממוצעת של גרמנים לא צעירים, הפכה להיות חבורה של רוצחים-בדם-קר של עשרות אלפי יהודים.
אלה לא היו אנשי יחידות "מיוחדות", "מובחרות".
אלה היו "אנשים רגילים", או במילים ישראליו
מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא - עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב - הלב גנב את מכוניתם. בחדר - ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל,
כשאמא כרעה ללדת, היא היתה לבד. בכוחות עצמה הגיעה לבית - החולים. איש לא החזיק את ידה כשכאב לה, ואיש לא המתין במסדרון לדעת מה נולד. היא היתה לבד. כשיצאתי לאויר העולם בצריחה אדירה, אמרו לאמא: "מזל טוב! יש לך בת! תשמעי איזה קול יש לה! משקלה שני קילו ושבע מאות גרם. זה בהחלט לא רע!.." אחר כך שאלו: "יש לך כבר שם?" ואמא אמרה: "לא חשבתי על בת. יש לי שם לב
של סילברסטיין, הקאריקאטוריסט הנודע של פלייבוי, הוא מחברם ומעטרם של ספרי ילדים רבים ועוסק בין השאר גם בהלחנת מוזיקה. מבין ספריו, העץ הנדיב הוא הידוע ביותר. הספר תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה ברחבי העולם. בארצות הברית בלבד נמכר העץ הנדיב בלמעלה ממיליון עותקים, והוא שב וכובש פעם אחר פעם את פיסגת רשימת רבי המכר. גם בישראל כבש העץ הנדיב