מדף הספרים של חובב ספרות - הספרים שדירג

לפני שנים לא רבות, ביער עבות אחד, חיו להם בדוחק רב חוטב עצים ואשתו. מסביבם התחוללה מלחמה אכזרית וממושכת שזרעה הרס עצום וגזרה עליהם עוני ורעב. הם היו עריריים, לא היו להם ילדים שצריך להאכיל, והחוטב המסכן הודה לאל מדי יום על החסד הזה, בעוד אשתו דווקא התפללה במסתרים לילד. ברכבת הסחורות שחוצה את היער העבות, הורים יהודים צעירים מנסים להרג

בימים אלו, שבהם רוסיה שקועה בפלישה לארץ שכנה ובדיכוי אוכלוסייתה – נדמה שיצירתו של ליאוניד אנדרייב אקטואלית מאי־פעם. אנדרייב היה סופר, מחזאי, צייר וקולנוען רוסי. הוא פרסם שני רומנים, חמש נובלות, סיפורים קצרים ומחזות. נטייתו הטבעית הייתה לגרוטסקי ולפנטסטי, אך בשל ידידותו עם הסופר מקסים גורקי – מי שנחשב לגדול הסוציאל־ריאליסטים של

ספר המדע הטוב ביותר באמזון ובוושינגטון פוסט לשנת 2020 אין זה משנה מה אתם אוכלים, כמה ספורט אתם עושים או כמה צעירים או חכמים אתם – דבר מזה לא חשוב אם אינכם נושמים כהלכה. אין דבר מהותי וחיוני יותר לבריאותנו הגופנית והנפשית מנשימה: אנו שואפים אוויר, נושפים אותו, חוזרים על כך 25 אלף פעם ביום. ואף על פי כן, איבדנו את היכולת לנשום נכון, וי

כלי התחבורה הראשון שלי היה קורקינט. קורקינט פשוט, חשוף לשמש, לרוח, לאור הירח והכוכבים. אבא נתן לי אותו במתנה כשהייתי בן שמונה, ויצאתי איתו למסעות הרכיבה הראשונים שלי על מדרכות רמת יצחק. מאז חלפו הרבה שנים, אבל הקורקינט הישן שלי ממשיך לנסוע, ואני מרחף איתו הרבה מעבר לגבולות רמת יצחק, אל מרחבי שדות האור של ארץ ישראל. בקורקינט, ברכבת או

כארבעה אחוזים מאוכלוסיית העולם חולים בדיכאון, ובערך כל דקה אחד מהם מתאבד. הלילה בגרנדה הוא מסע מהחזית אל עורף הקיום האנושי, של משורר צעיר שמגויס בעל כורחו לחיל קרבי. הלילה בגרנדה הוא מסע דרך נבכיה של אחת המחלות הקטלניות ביותר שהמין האנושי לוקה בהן, לב המאפליה של הנפש. במילים מדויקות, ותוך הפניית זרקור אכזרי שהולם בקוראים ללא רחם,

הרומן החדש של אחד הסופרים הנחשבים והמוערכים ביותר בעולם, לוקח אותנו אל המחוז הקסום של ילדותו – אל הנהר פרוט ואל הרי הקרפטים, שם הוא נופש עם הוריו על סף פריצתה של מלחמת העולם השנייה, חודש תמים שייחרת בלבו לעד. ההורים הם אנשים משכילים, רגישים, אך שונים באופיים. האב קנאי לחשיבה הרציונאלית, האם כולה אינטואיציה ורגש רליגיוזי. האב סולד

הפסיכואנליטיקאי הנודע ד"ר תומס ה' אוגדן טוֹוה בתעוזה ברומן הביכורים שלו הבחנות נוקבות ומפלחות לב בדבר חולשות אנוש שעשויות להתגלות בנסיבות בלתי צפויות. הפרטים שהושמטו הוא סיפורה של משפחת ברומפמן - מגַדלֵי תבואה בקנזס המאובקת – שכל דור בה לופת את הדור שאחריו באחיזה משתקת, וכל דמות נחושה להימלט ממנת חלקה. לבני הזוג ארל ומרתה היו

אישה חוזרת מגלוּת מרצון בארצות–הברית לעיירתה שבארגנטינה, אל המקום שפעם קראה לו בית. עשרים שנה עברו, והיא לא נראית ולא נשמעת כמו אותה אישה. אפילו שמה, המבטא שלה וצבע עיניה השתנו. הריחוק הפסיכולוגי שהתפתח בתודעתה והפרספקטיבה שנוצרה מעצם חלוף הזמן, מאפשרים לה לשוב למקום ההוא, למוקד ייסוריה. האם מתאפשר לאדם להחזיר לעצמו את הזמן שאבד?

"בין המחשבות קלטתי בעין ג'וק הולך בחדר, ביקשתי ממנו שיחכה קצת, הוא הסכים לחכות, סיפרתי לו על אימא שלי שמתה, אבא שלי שחי בין המסמכים, אלי וחגית שגרים יחד, שלומי שבאוסטרליה, העבודה ב׳בית אורי׳ ועל יסמין שרקדה במועדון. הג'וק ישב בפינה של החדר והקשיב להכול בשקט ובסקרנות. בגלל זה החלטתי לאמץ אותו ולקרוא לו לאונרד, על שם לאונרד כהן. זה יהיה

נובלה פסיכולוגית מסעירה, שבמרכזה טירוף אהבה קטלני על רקע הווי החיים הקולוניאליים בהודו בתחילת המאה - ממיטב יצירתו של שטפן צווייג, אמן הסיפורת המודרנית הקלאסית.

קבעתי לטייל עימה ביער הארזיות, והיום שוב איני זוכר כמה טיולים טיילתי איתה, אבל יצאתי לטייל איתה מדי יום ביומו ולפעמים גם כמה פעמים ביום, ומכל מקום יצאתי איתה באותה תקופה לטיולים תכופים וממושכים יותר מאשר עם כל אדם אחר, ועם שום אדם אחר לא היו לי מעולם חילופי דברים ערים יותר ולכן גם קשובים יותר על כל דבר שבעולם. איש רוח מיוסר שעבר לכ

״אמא יקרה שלי, הנה עברו כבר שלוש שנים וחצי בערך מאז מותך בגיל תשעים ואחת ורק עכשיו, אולי, אני מתחיל להכיר אותך. בילדותי ובנעורי חייתי באותו בית שלך, איתך, וכשעזבתי אותך ועברתי לפריז, כשהייתי כמעט בן תשע-עשרה, עדיין נותרת זרה לי״. ב-1970 הוזעק ז׳ורז׳ סימנון לבית החולים באווייר שבעיר הולדתו לייז׳, שם שכבה אמו על ערש דווי. לאחר שנים ארוכ

הסופר והמחזאי האוסטרי תומאס ברנארד (1989-1931) נחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים. הרומאן הקצר 'בֶּטוֹן", מיצירותיו הבולטות של ברנארד, הוא ספרו הראשון שתורגם לעברית. גיבורו של 'בטון', רודולף, מנסה לשווא ליצור לעצמו תנאים שבהם יוכל סוף-סוף לגשת לכתיבת עבודת-חייו על הקומפוזיטור מנדלסון, שלקראתה הוא מכין

"הכאב של דיכאון קשה הוא משהו אשר אלה שלא סבלו ממנו לא מסוגלים בשום אופן להעלות בדמיונם, ובמקרים רבים הוא הורג מפני שאי-אפשר יותר לשאת את המצוקה". ויליאם סטיירון, חשֵׁכה נראֵית חשיכה נראית הוא מסמך מרתק, מכאיב, מעורר מחשבה – וגם אופטימי. זהו תיעוד אישי, כן וחושפני, של הדיכאון הקליני שהיכה בסופר ויליאם סטיירון והביא אותו עד אל סף הת

אַנדרֵאַס, קלושָר הישן על גדות נהר הסֶן, הוא שתיין – וקדוש לא-שגרתי. ערב אחד נעשה לו נס, ראשון בשורה של נסים – וכאן מתחילה הרפתקה פרועה ורווּית אלכוהול במסבאותיה של פריז, במלונותיה, בכנסיותיה, בבתי הקולנוע ובבתי הבושת שלה. אגדת השתיין הקדוש, שאת כתיבתה השלים יוֹזֶף רוֹת שבועות אחדים לפני מותו, היא הנובלה המפורסמת ביותר שלו ומפסגות

אל שולחן פינתי קטן בקפה ״גלוק״ הווינאי בתחילת המאה העשרים ישב יום-יום מהגר יהודי מרוסיה. תכירו: יעקב מנדל. מבוקר עד ערב נבר מנדל באדיקות טקסית, כשיכור השותה כוס אחר כוס של המשקה האהוב עליו, בספרים, בקטלוגים, ברשימות ובפתקאות, וחקקאותם בזיכרונו. העולם החיצוני ומאורעותיו היו זרים לו. אספני הספרים, החוקרים והסטודנטים עלו לרגל אל הש

בארוחת ערב חגיגית שעורך בנקאי פריזאי לכבוד ידיד גרמני, משמיע האחרון באוזני האורחים סיפור פשע מזוויע, מרתק ובה־במידה מעורר מחשבה עמוקה. גיבור הסיפור הזה הוא פְּרוֹספֶּר מַנְיָאן, כירורג צעיר בצבא צרפת, הנקלע לעת ערב עם חברו פרדריק - אף הוא כירורג צבאי - לפונדק בשולי עיירה קטנה על גדות נהר הריין. השניים עוצרים ללינת לילה בדרכם לבסיס

"כשגרשין הקריא מיצירותיו בסנקט פטרבורג הוא הספיק לומר בקול רם רק את כותרת יצירתו המפורסמת ביותר, "הפרח האדום", והקהל השתולל באקסטזה במשך עשרים דקות רצופות. גרשין הדביק בטירופו את האינטליגנציה, כולנו השתגענו עליו בהערצה פולחנית" ר. ביביקוב "גרשין הוא הסופר הצעיר הטוב ביותר של זמננו לצד צ'כוב." לב טולסטוי "מאז ספרו הראשון, אני נדהם