מדף הספרים של cooo - הספרים שדירגה
בוקר אחד ב-1945, בברצלונה אפופת הצללים שעדיין מלקקת את פצעי מלחמת האזרחים, אב מכניס את בנו בסוד בית הקברות לספרים נשכחים, ספרייה שבה אלפי ספרים זנוחים שאיש אינו קורא עוד.
הילד דניאל שולף ממדף מאובק את הרומן צל של הרוח, נשבה בקסמו ומבקש לקרוא את כל ספריו של מחברו, חוליאן קאראך.
באחד הלילות, בשעה שדניאל מטייל ברחובותיה העתיקים של ברצל
"נכנסתי לחדר המלון בקומה העשירית משוכנעת שאני יודעת לאן ולמה אני נכנסת. החשבון שעשיתי בדרך נראה לי ברור ופשוט: גבר נשוי, במורה רווקה... יהיה מהיר, קצר ואלגנטי.
יצאתי משם מאוהבת. ולא מבינה איך בדיוק, ומתי, נתתי לזה לקרות לי."
"זה לא שאני לא אוהבת" מגולל את קורותיה של שנה אחת של התפכחות בחייה של נילי, אשת קריירה צעירה ורווקה שקשריה עם
אַבָּא שֶׁל אֶפְרַיִם שׁוֹנֶה מִכָּל הָאָבוֹת הָאֲחֵרִים. הוּא שָׁר שִׁירִים בָּרְחוֹב, מִתְעַקֵּשׁ לְנַשֵּׁק אֶת אֶפְרַיִם לְיַד כֻּלָּם, מְפַחֵד מִקְּטָעִים מַבְהִילִים בִּסְרָטִים, וּבְאֹפֶן כְּלָלִי עוֹשֶׂה הֲמוֹן בּוּשׁוֹת. כְּשֶׁבַּגַּן מַכְרִיזִים עַל תַּחֲרוּת אֲפִיָּה, אַבָּא שֶׁל אֶפְרַיִם נִשְׁאָר עֵר כָּל הַ
סיפורם המשעשע של תושבי האי הקטן - האי הגיון. ואכן מעשיהם ואמונותיהם שונות ממה שאנו מכירים ולרב חסרות הגיון - למרות שעבור תושבי העיר הם הגיוניים לגמרי.
ארבע חברות בלב ובנפש, בנות חמש - עשרה בערך, עומדות לבלות את חופשת הקיץ בנפרד - לראשונה בחייהן: לינה היפה נוסעת עם אחותה לסבה וסבתה ביוון; ברידג'ט הספורטאית יוצאת למחנה קיץ לשחקניות כדורגל בבחה קליפורניה; כרמן חמת המזג מתכננת לבלות את הקיץ בחברתן של אביה שהתגרש מאמה; וטיבי המרדנית נשארת בעיר מגוריהן ומוצאת לה עבודת קיץ. ערב יציאתן מ
בגיל 15, עם מעט כסף בארנק ובגדים שדחס לתיק קטן, בורח קפקא טאמורה מביתו, מעברו, מקללתו האיומה של אביו. מצויד במשאלה עתיקה - למצוא את אחותו ואמו שעזבו את הבית כשהיה בן ארבע - הוא יוצא לדרך בלי לדעת לאן תוביל. ממש כמו נאקאטה, זקן פגוע מוח המתפרנס מאיתור חתולים אבודים, שנהדף אל המסע הראשון בחייו בנסיבות קיצוניות לא פחות.
שני סיפורי המסע, ש
"אני שומע אותה יוצאת מהמקלחת, ויכול ממש לראות, דרך הקיר, איך היא מברישה את השיער הארוך שלה, פורמת את הקשרים עד שהוא נהיה חלק. אני שומע אותה מדברת, לא ברור עם מי. אני לא מבין אף מילה, אבל הטון מוצא חן בעיני. מלא מרץ, דעתני, נכון תמיד לפרוץ בצחוק. אני חושב לעצמי: גם היא לבד בבית. בדיוק כמוני." עמיר ונועה, זוג סטודנטים, עוברים לגור יחד בפעם הר
**מהדורה חדשה דצמבר 2024**
“זה היה רעיון של עמיחי, הפתקים. מה שחשבתי, הוא אמר, זה שכל אחד מאיתנו ירשום על פתק איפה הוא רוצה להיות בעוד ארבע שנים, מכל הבחינות. ובעוד ארבע שנים נפתח את הפתקים ונראה מה קרה בינתיים.״
כך, במשחק תמים לכאורה, נפתח הרומן משאלה אחת ימינה. ומכאן —הכול מסתבך.
בשנים שחלפו מאז ראה אור לראשונה בשנת 2007, הפך משאלה אחת ימ
שנייה לפני התפרצות הנעורים, לפני שהפרח נפתח ומפיץ ריח עז,
כשהניחוח עדיין בגדר סוד והבטחה – זהו הריח שהפדופילים משועבדים לו ועורגים אליו –
תשלובת של חלב ילדות וזיעה מתקתקה
ביום שבת יצאה ניצן אליפז בת השתים-עשרה מביתה בבת-ים אל חברתה הגרה במרחק עשר דקות הליכה, ומאז אבדו עקבותיה. שכנים ועוברי אורח ראו אותה הולכת ברחוב הראשי, ודו
התקשרתי לג´ז. "ג´ז." "וי." "נתקפת אי פעם בדחף?" "פרדון?" "את יודעת, להתפרע בלי גבול." היא הרהרה רגע. "לפעמים, כשטום ואני לבד בבית." "כן..." "אנחנו לוקחים מגבות ומצליפים אחד בשני." "ג´ז, תמשיכי לדבר בטלפון ובנתיים אני אזעיק עזרה." "זה ממש כיף,,, זה הולך ככה..." "ג´ז, ג´ז, נחשי מה אני עושה עכשיו." "את רוקדת?" "כן, חברתי הקטנה והמוזרה. אבל במה אני רוקדת?" "בק
כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20.
הנרי הוא ספרן הרפתקני; קלייר היא סטודנטית יפה לאומנות.
הנרי מעולם לא פגש את קלייה קודם לכן; קלייה מכירה את הנרי מאז הייתה בת 6.
אשתו של הנוסע בזמן הוא רומן מרתק ומפתיע, המתאר את סיפור אהבתם של הנרי, המסוגל לנסוע בזמן קדימה ואחורה, ושל קלייר, המתרגלת אט - אט לנסעותיו התכופות של בעלה.
בספר הזה מסופרות קורות חייו של בן-ציון, בנו בכורו שול אליעזר בן - יהודה. לימים שינה בן - ציון את שמו לאיתמר בן - אב'י (כלומר בן אליעזר בן - יהודה).
בן-ציון היה הילד הראשון בירושלים ששפת-האם שלו היתה עברית, ולכן זכה להיקרא 'הילד העברי הראשון.
קשים היו חייו של 'הילד העברי הראשון' בירושלים של תחילת המאה. משפחתו נאלצה להיאבק מאבק מר נגד דעות
חייה של ורוניקה הם לכאורה חיים חסרי דאגה.
היא צעירה, נבונה ויפה.
יש לה משרה טובה והרבה מחזרים.
היא מבלה בבארים תוססים ובמועדוני לילה.
אבל משהו חסר. אין בחייה לא שמחה גדולה ולא עצב של ממש.
כל ימיה דומים זה לזה.
ובבוקר 11 בספטמבר 1997 היא מחליטה למות.
ורוניקה מחליטה למות הוא ספר מפתיע של פאולו קואלו, מחברו של רב-המכר הבינלאומי האל
בהתחלה לא הצלחתי לפענח את האותיות. "לאהוב אישה גדולה," אמרה הכותרת, "מאת ברוס גוברמן." ברוס גוברמן היה החבר שלי במשך למעלה משלוש שנים. ו"האישה הגדולה", יכולתי רק להניח, הייתי אני.
קני שפירו, כתבת התרבות השנונה והלא - כל - כך - רזה של ה"פילדלפיה אקזמינר", שמחה מאוד לכתוב על חייהם של אנשים אחרים. עד שבוקר אחד היא דפדפה בעיתון נשים, וגילתה ל
רוז פלר היא בת שלושים, עורכת דין מצליחה, שחולמת על גבר שיסיר את משקפיה מאפה, יביט אל תוך עיניה ויאמר לה שהיא יפה. היא גם חולמת שיום אחד תצליח לגרום למגי, אחותה הקטנה והדפוקה, לקחת את חייה בידיה. מגי, לעומת זאת, היא בת עשרים ושמונה, חתיכה מהממת שחולמת על הצלחה אדירה כזמרת, וכן שאחותה הבכירה תתחיל לטפל סוף סוף בעור שלה. בספר משעשע וחריף
"הוא לא הניח עלייך יד, אז עד עכשיו יש לך אפס נקודות. איזו נשיקת לילה טוב היתה?" "תראי, את יודעת, הוא הצמיד את השפתיים שלו לשפתיים שלי ו..." "לכמה זמן?" "אה...בערך אה...שתי שניות". "שתי שניות???" "כן." "שתי שניות??" "כן, כן, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?" "הוא הניח את השפתיים שלו על השפתיים שלך לשתי שניות?" "כן, ג´ז!!!" "אז זאת לא נשיקה, נכון? את זה גם הדודו
ואני אמרתי, "זה היה מעל ומעבר לנפלא. דיברנו והתנשקנו ואז הוא הכין לי סנדויץ' והתנשקנו ואז הוא השמיע לי תקליט ואז התנשקנו.""אז זה היה כמו...""כן... חגיגת התנשקויות.""סקרה בלו!"ג'ז נשמעה כאילו היא חושבת, וזה א)לא רגיל וב)מפחיד.אמרתי, "אבל אז קרה משהו מוזר. הוא עמד מאחורי, עם הידיים שלו על המותניים שלי.""אוווו...""ד'אקור. בכל אופן, הסתובבתי והוא קפ
יום ראשון 10:00 בבוקר שכנעתי את ג'ז לבוא אתי לכנסייה כדי להודות לאלוהים על שהעיף לאבא את הנעליים וגם נתן לי את אליל המין בתור צעצוע. כשהגעתי לבית של ג'ז היא ישבה על הגדר לבושה בחצאית הכי קצרה בתולדות האנושות, ג'ז זינקה מהגדר. החצאית שלה היתה באורך עשרה סנטימטרים בערך. אמרתי לה, "כבר מזמן לא הלכת לכנסייה, ג'ז?": והיא ענתה, 'זה בסדר, אני לובש
יום שישי, 20:00 "אני חושבת שזה היה שפתיים על זווית הפה, אבל אולי זה היה שפתיים על הלחי?" "אבל זו לא היתה נשיקה חזיתית מלאה, נכון?" "נכון." "אני חושבת שהיא רצתה נשיקה חזיתית, והוא הסב את זה לשפתיים על זווית הפה." שבת, 18:58 לינדזי היתה לבושה רק בחזייה ובחוטיני. אני לא מבינה את הקטע עם תחתוני חוטיני - למה זה טוב? זה סתם נתקע בחריץ של התחת וזהו. שבת,