מדף הספרים של lililosh - הספרים שדירגה

חמש שנים אחרי הנסיגה מלבנון חוזר לירז ליברטי אל השנה שטילטלה את חייו - השנה האחרונה של צה"ל על הבופור. הוא חוזר אל ריבר החובש שהבטיח למות למענו; אל אושרי הסמל, הנשמה התאומה, שנשבע לירות בו אם יאבד יד; אל זיתלאווי שהמציא שפה, ובייליס שהוריד כיפה; אל שפיצר, שדיקלם "הנרי החמישי" בשלג - ואל אלה שלא חזרו. "אם יש גן עדן" מהדהד בקול בוטה ו

יום אחד מגלים ג'וליה בת השתים-עשרה והוריה, וכמוהם שאר בני-האדם בכל רחבי העולם, שמהירות סיבובו של כדור הארץ הולכת ומואטת. בהדרגה מתחילים הימים והלילות להתארך, כוח הכבידה משתנה, והטבע יוצא מדעתו. שום דבר אינו כשהיה. בד בבד עם ההסתגלות לתופעות הטבע ההרסניות שהאטת מהלכו של הכדור גורמת, ג'וליה נאלצת להתמודד גם עם זעזועים בחיי המשפחה, חב

תקשיבי לי," אדם אומר בקול שנשמע כמו רסיסי פגז. אני פוקחת את העיניים לרווחה עכשיו. אני מזדקפת ככל יכולתי. ואני מקשיבה. "תישארי." במילה היחידה הזאת, הקול של אדם נסדק. מיה היא בת למשפחת מוזיקאים, נגנית צ'לו מחוננת וחברה של כוכב רוק מקומי. בגיל שבע־עשרה היא ניצבת בפני החלטה לא קלה: האם להישאר נאמנה לאהבה הראשונה שלה — מוזיקה — ולעזו

‮"‬תקשיבי‭ ‬לי‭," ‬אדם‭ ‬אומר‭ ‬בקול‭ ‬שנשמע‭ ‬כמו‭ ‬רסיסי‭ ‬פגז‭. ‬ אני‭ ‬פוקחת‭ ‬את‭ ‬העיניים‭ ‬לרווחה‭ ‬עכשיו‭. ‬ אני‭ ‬מזדקפת‭ ‬ככל‭ ‬יכולתי‭.‬ ואני‭ ‬מקשיבה‭. ‬ ‭"‬תישארי." ‬במילה‭ ‬היחידה‭ ‬הזאת, ‬הקול‭ ‬של‭ ‬אדם‭ ‬נסדק‭. ‬ מיה‭ ‬היא‭ ‬בת‭ ‬למשפחת‭ ‬מוזיקאים, ‬נגנית‭ ‬צ‭´‬לו‭ ‬מ

השנה היא 1942 בברלין. ברונו הוא ילד גרמני, לא יהודי, שאביו הוא איש אס.אס בכיר. כשאביו מקבל קידום, משפחתו עוקרת מביתה. גדר גבוהה נמתחת עד לקצה האופק במקום החדש שבו ברונו ומשפחתו מתגוררים, וברונו הסקרן בוחן את סביבתו החדשה ומתעקש למצוא משהו אחר, משהו שישנה את האווירה הקודרת המעיבה עליה. דרך עיניו מספר ברונו על המתרחש סביבו במחנה ההשמד

מספר שעות לאחר הנחיתה הרכה החלטתי לצאת לסיבוב קצר בין סמטאותיה הסואנות של העיר דֶּלְהִי. קיוויתי ליהנות מזמני הרחק מעם הספר ולהתחבר מעט לעם הספל. בשיטוטיי נכנסתי לחנות הבדים הצבעונית ובדקתי בסקרנות את איכות הסחורה ההודית, בחורה ישראלית ששהתה בחנות באותו הזמן, בחנה את אחת החולצות התפורות והכריזה בדעתנות לבן זוגה בעברית "התפירה מ

בצק העלים יצא מבעוד מועד מהמקפיא, ועכשיו הוא מזיע על השיש. על המחבת כבר רוחש הבשר הטחון. הרדיו, כמו תמיד אצלנו, מכוון לגל"צ. הראש נודד לאודי. זה הבוקר האחרון שלו במילואים. אני יודעת שהוא כבר חושב ומפנטז על החזרה הביתה, על המקלחת, על האוכל, על החיבוק החם. אוי החיבוק. מנחם הורוביץ קוטע את המחשבות, מדווח על חילופי אש בגבול הצפון. אני מצלי