באתר WWW.BORIGINAL.CO.IL ניתן למצוא את הספר " הצופית עפה לשם " באתר המשנה " SMARTER ספרים אלקטרוניים ",
בקטגורית סיפורת ספרים אלקטרוניים . בתחתית הדף קיימים הסברים איך לרכוש את הספר במחיר סמלי.
הסיפור של אהרון הנער אשר נאלץ להצטרף לאחוות שודדי ים וכן אהבתו ללואיזה, בכירת ליבו, הנו סיפור מרתק .
נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים
קראתי את ספר הביכורים של איתי גינוסר " הצופית עפה לשם "
אני ממליץ בחום !
נכתב לפני 12 שנים ו-4 חודשים
ספר זה שבה את לבי כבר בפרק הראשון,עם תיאור העיירה ארנחואס מוכת הבצורת,העיירה מתוארת כמקום שמשרה עצב רב,השדות קמלים,טחנות הקמח מפסיקות את פעולתן והתיאור מאוד מושך ואני סקרנית לקרוא את המשך הספר ולהכיר את ספרד בעת גירוש היהודים ממנה.
ציפי דהן
נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
הצופית עפה לשם / איתי גינוסר
פרק ראשון
השנה 1492. מלכי ספרד מגרשים מאות אלפי יהודים מאדמתם. כריסטופר קולומבוס רושם ביומנו: "באותו חודש בו הוד מלכותם פרסמו את הצו המורה לכל יהודי להסתלק מן הממלכה ואדמותיה, באותו חודש הם הורו לי להיערך למסע לגילוי איי הודו."
גירוש היהודים מארנחואס, מיומנו של עד ראייה.
"הם הגיחו מן הצפון, מבין עצי ההדר, שיהויי צעד, מאהילים בכפות ידיהם על עיניהם לנוכח אורה המסנוור של החמה. עורם צפוד מן היובש, השתרכו המנודים מבין עגלות עמוסות לעייפה במיטלטליהם, בתלתן ובאספסת. גברים, נשים וטף משכו אחריהם את רסנן של פרדות יגעות, לעתים עודדו אותן בקריאות רמות, לעתים הכו בהן בזרדים."
±
בכל האדמות הגובלות בנהר טאחו ובנהר חרמה, הזורמים בעמקים המשתרעים למרגלות העיירה ארנחואס, התיישב הסתיו זמן רב לפני תום הקיץ. ישנן שנים בהן גשמי זעף ורוחות מקפיאים הם אלה המתריעים על בואו, אבל בשנת 1492 החמה הייתה זו שגברה. לאחר גשמי המבול של תחילת חודש מרץ, נראה היה שהשמים התרוקנו לנצח. הקיץ התארך, ימיו נערמו ללא הפוגה, רקיע השמים להט ממעט עננים אשר הבהיקו כגזעי עץ בוערים. כעורב רחב כנפיים, צנחו הלילות נטולים משבי רוח ועטפו את ההרים. הנהרות החלו אט אט להתרוקן, היובלים המשקים אותם התייבשו זה אחר זה, מותירים בוצה סדוקה ואלפי יצורים מתים אשר מי הנהרות היו מקלטם. להקות ציפורים הרוו את רעבונן ממתנת המזון, וכשהמן נגזל מהן, נטשו לארצות אחרות, בהן היה אולי לשמים משהו אחר להציע מלבד לשונות של אש הנשפכות עלי אדמות.
ארנחואס, בוקר יום שבת, ה-31 בחודש מרץ 1492: היכן שהעוני והרעב קמים מעפרם.
פזורים בין עצי הצפצפה הגדלים כאן בשפע, ניצבים בתיה של ארנחואס. אזוב יבשושי מטפס על קירותיהם המסוידים ומכסה את הסדקים העמוקים באבן שנחצבה לא הרחק. פרחי הגרניום קמלים בעציצים מאולתרים. הרעפים איבדו מעט מגוונם האדמדם. פה ושם נפערו חורים בגגות, והעץ התומך אותם השחיר מעט.
העיירה נאחזת במורדותיה של גבעה צחיחה במרכזו של מחוז קסטיליה דה לה מנשה, בממלכת אל-אנדאלוס, היא ספרד של הימים ההם. הרים רמים סביב לה. שלג אפרפר נתלה בשארית כוחותיו על הפסגות המשוננות.
נרות מהבהבים מאחורי חלונות אחדים, מכוסים בבד שק במקום וילון. לילה אפל ועטוי סוד אופף עתה את ארנחואס ואת משעוליה. אין כאן נפש חיה. הכול התרוקן מאדם. חתול משועמם חוצה את העיירה. צעדיו מדודים. הוא אינו ממהר לשום מקום.
שקועה בחלומותיה, העיירה נראית עתה מתפוגגת לאטה מתחת ללוט הלילי המכסה אותה כמו קוסם המעלים יונה. הכול דומם והכול שקט תחת כיפת השמים, מלבד כלבים משוטטים אשר נביחותיהם העקשניות רוצעות תכופות את הדומייה. הכלבים נראים מורעבים. גם הם סובלים מעצירת הגשמים. דבר לא גדל כאן יותר. אז בעליהם פשוט נוטשים אותם. שיסתדרו לבד. זה מה שאנחנו עושים, אומרים התושבים, כאשר אין מה לאכול. הכלבים נובחים בייאוש והתושבים בוכים מעל לחיוך מאולץ. מקווים לטוב. געיית העזים מצטרפת מעת לעת לקקופוניה, בצוותא עם רשרוש עצי הצפצפה. החתול היחידי של העיירה ישן כבר שנת ישרים ליד אחד מעצי הצפצפה, סמוך לכיכר העיירה. הרשרוש לא מפריע לו. הוא מיילל בשנתו. חולם אולי על קערת חלב.
עשן מיתמר מן הארובות השחורות מפיח, ויוצא משם כמו שד שחור המגיח מבקבוק קסמים. ניחוחו העז של העשן מתערבל עם בושם פרחי היסמין, ורוחות הים נושאים אותם הרחק מזרחה, לכיוון הים השני. לא קשה לנחש את תכולת התבשילים המתבשלים בקדרות. צמחי בר וגם חולדות ככל הנראה.
תקופה קשה, ימים קשים. אלה ימים של תשישות ואכזריות, אלה ימים של זילות החיים.
כומר העיירה מקיש בענבלים ומדנדן בפעמוני הכנסייה בחצות הליל כאילו אין מחר. זה שנים הוא נהנה להבהיל את היונים המתקבצות
על אדני המגדל. כאחת הן נוטשות כולן את המגדל, לחפש לעצמן
מקלט אחר. בעיקר כדי להתרחק מהכומר המעורער הזה, המפריע להן במנוחתן. למען האמת, לא נותרו רבות מהן. רק אלה שמצליחות להינצל מן המורעבים. אלה ימים של עננים המכסים את פני הלב. גם עבור
החיות.
השחר מפציע. החמה זורעת ברינה את נהרת קרניה ביד רחבה מעל העמקים והגבעות, וצובעת אותם בהילה האופפת את הנוף בגוונים זהובים. שם, קולותיהם הרהויים של עובדי האדמה באחוזת דה לה קוסטה מהדהדים ומתפוגגים לסירוגין בצינת הבוקר. וכאשר מעפילה החמה לשיאה ונתלית בשמים כנברשת של זהב, הם כורעים על האדמה השחונה כבכל יום בשעת צהריים, בין עצי ההדר אשר עליהם לא כמשו, הם חולקים פת במשורה מתחת לצמרתם, בשעה שפעמוני הכנסייה מתרוננים מעל לכיכר המרכזית. פניהם עצובים. זאת אולי הפת האחרונה לפני הרעב.
טרוטי עיניים, כמה תושבים השכימו קום בבוקר זה. מן המשעולים ומן הסמטאות הם נוהרים לרחבת העיירה בצעדים גדולים, שם אולי יישא ראש העיירה בפיו בשורה באשר לתעלומת עצירת הגשמים. אך אבוי, גם כאן מזור אינו בנמצא. ראש העיר מסתפק בנאום קצר ומגומגם, וממליץ להדליק נרות גם במשך היום. שיהיה. מבטים רצחניים מלווים אותו, עד שהוא נעלם מאחורי פינת רחוב. מחוסר ברירה האספסוף נושא את עיניו אל כיפת השמים, המתרוקנת במהירות מעננים. נס לא יהיה כאן היום. התושבים ממהרים להדליק נרות בכל זאת.
רוב העבים אשר התקבצו לאחר צינת הלילה התאדו והותירו אחריהם פלומות צחורות. צפריר נושב עתה במתינות עם דמדומי בוקר, נושא עמו את בושם פרחי ההדר ואת ריחו העז של הדשן. אט אט יוקדת החמה ביתר עוז, ושופכת עלי אדמות את חרבותיה ללא הבחנה.
"לא יהיה יין לשתייה!" זועק פרננדו האופה. אפו מתחיל כבר לאבד מאדמומיותו.
"צריך לירות בעננים!" שואגת אלגרייה, אשת הספר.
"עלינו להתפלל בכנסייה," מפצירים אחרים.
הקהל מתפזר כנגד רצונו. ראשיהם מורכנים, הם שבים למעונם, מובסים. הכומר מתבונן בצאן מרעיתו מראש המגדל, ממלמל תפילה חפוזה ושב לארוחתו, כרסו לפניו.
רבים האיכרים אשר מצאו את עצמם מחוסרי מעש בשל הבצורת. בימים אלו שוב קמו הרעב והעוני מעפרם, כי כאשר עובדי האדמה אינם עמלים, עולם קטן סביבם נאלץ להשבית את עיסוקיו. המכבסות אינן פועלות עוד, טחנות הקמח מפסיקות את טחינת החיטה והשעורה. התלתן והאספסת אינם נערמים עוד בשדות. בחצרות קמלים הפרחים והגידולים המעטים. שואלים הילדים: "לאן עפו הצופיות שפעם שתו מים מן השלוליות?" ואז הופיעו בדרכים אלה שהחלו לפשוט ידיהם עבור פת שלא הייתה בנמצא, ובד בבד הסיטו את מבטיהם הכבויים בשל הבושה.
תקווה גדולה אפפה בוקר אחד את העיירה. עננים גדושי אדי מים התרוממו במערב, מאחורי גבעות סנטה ברברה. ומאחר שנולדו מצד זה של השמים, סברו כולם שנוצרו מן האוקיאנוס. אדירי ממדים וגונם סגול כהה, נראו העננים מוכנים להתפרץ בכל רגע, נושאים בוודאי בקרבם מים רבים. אבל אלה לא המטירו אף לא טיפה אחת. ועם שקיעת החמה, הם נראו כלהבות יותר מאשר כמים.
החולדות החלו נוטשות את העיירה בחיפוש אחר מקורות מזון אחרים. מעטות ניצלו. ילדים אמיצים החלו להרוג בהן כדי להביא לביתם את הבשר המבחיל. נשות האיכרים הסתירו מבעליהן את מקור המזון הפתאומי. או זה או למות, חשבו נשות הכפר. איש לא נשאר רעב. לעת עתה.
כאשר הבטן מלאה ויש לחם על השולחן להאכיל בו את ילדך, אתה הולך לדרכך, ואינך מלכסן מבט להנה ולהנה, ויש לך מעט עניין במתרחש סביבך.
מריבות פורצות בכל יום בין התושבים לבין ילדי העיירה. נשים מתקוטטות. בשל החום הרב ושתיית שארית היין, המהווה תחליף לבטלה ולחוסר מעש, רותחים כולם מזעם המבעבע תמיד על פני השטח. מבטם הזוי, ילדים משוטטים ברחובות בחיפוש אחר מזון, עצמותיהם חשופות.
כולם כבר השילו את מעט השומן אשר נותר בגופם. נשות הכפר הזילו דמעה, איגרות שוגרו לארמון המלוכה, אמיצים יותר ביקשו לרכוב לארמון המלך שבילה את ימי הקיץ בארמונו שבארנחואס. אלה נוגחו על ידי חיילי המשמר, אחרים שילמו את מחיר יהירותם ונפגעו מן המוסקטים. כל אחד שב על עקביו וידו על התחתונה.
על הגבעה מול ארנחואס, בארמון המלך בו מקורבי החצר בילו בנעימים את חודשי הקיץ החמים, התעלמו השרים ממצוקותיה של העיירה וזנחוה, והוסיפו לחגוג מול שולחנות עמוסים כל טוב, ובין לגימות של יין צונן, שוחחו על נושאים ברומו של עולם.
אחדים מתושבי ארנחואס מחו נגד אוזלת ידם של מנהיגיהם, אחרים טענו על שחיתות בקרב השרים, על כסף זר אשר מילא את כיסי עובדי המדינה, מה שהכעיס עוד את אלה אשר כבר החלו להושיט את ידם עבור פת חמקמקה.
ואז, במעמקי אנדלוסיה, נולדה בימים אלה טרגדיה אחרת. עבור ארנחואס, הייתה זו טרגדיה חמורה מקודמתה.
הכרוז: היכן שיהודי ארנחואס מזועזעים מפרסומו של צו גירוש מאדמת ספרד, ומתמודדים בחיבוטי נפש אכזריים: להתנצר או לנטוש את הממלכה.
נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
אהבתי מאוד את הטעימה מן הספר . ציפי
נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
מבוא :
השנה 1492. מלכי ספרד מגרשים אלפי יהודים מאדמתם. כריסטופר קולומבוס רושם ביומנו: " באותו חודש בו הוד מלכותם פרסמו את הצו המורה לכל יהודי להסתלק מן הממלכה ואדמותיה, באותו חודש הם הורו לי להיערך למסע לגילוי איי הודו."
---------
גירוש היהודים מארנחואס, מיומנו של עד ראייה.
"הם הגיחו מן הצפון, מבין עצי ההדר, שיהויי צעד, מאהילים בכפות ידיהם על עיניהם לנוכח אורה המסנוור של החמה. עורם צפוד מן היובש, השתרכו המנודים מבין עגלות עמוסות לעייפה במיטלטליהם, בתלתן ובאספסת. גברים, נשים וטף משכו אחריהם את רסנן של פרדות יגעות, לעתים עודדו אותן בקריאות רמות, לעתים הכו בהן בזרדים."
---------------
פרק ראשון
בכל האדמות הגובלות בנהר טאחו ובנהר חרמה, הזורמים בעמקים המשתרעים למרגלות עיירת ארנחואס, התיישב הסתיו זמן רב לפני תום הקיץ. ישנן שנים בהן גשמי זעף ורוחות מקפיאים הם אלה המתריעים על בואו, אבל בשנת 1492 החמה הייתה זו שגברה. לאחר גשמי המבול של תחילת חודש מרץ, נראה היה שהשמים התרוקנו לנצח. הקיץ התארך, ימיו נערמו ללא הפוגה, רקיע השמים להט ממעט עננים אשר הבהיקו כגזעי עץ בוערים. כעורב רחב כנפיים, צנחו הלילות נטולים משבי רוח ועטפו את ההרים. הנהרות החלו אט אט להתרוקן, היובלים המשקים אותם התייבשו זה אחר זה, מותירים בוצה סדוקה ואלפי יצורים מתים אשר מי הנהרות היו מקלטם. להקות ציפורים הרוו את רעבונן ממתנת המזון, וכשהמן נגזל מהן, נטשו לארצות אחרות, בהן היה אולי לשמים משהו אחר להציע מלבד לשונות של אש הנשפכות עלי אדמות.
ארנחואס, בוקר יום שבת, ה-31 בחודש מרץ 1492: היכן שהעוני והרעב קמים מעפרם.
פזורים בין עצי הצפצפה הגדלים כאן בשפע, ניצבים בתיה של ארנחואס. אזוב יבשושי מטפס על קירותיהם המסוידים ומכסה את הסדקים העמוקים באבן שנחצבה לא הרחק. פרחי הגרניום קמלים בעציצים מאולתרים. הרעפים איבדו מעט מגוונם האדמדם. פה ושם נפערו חורים בגגות, והעץ התומך אותם השחיר מעט.
העיירה נאחזת במורדותיה של גבעה צחיחה במרכזו של מחוז קסטיליה דה לה מנשה, בממלכת אל-אנדאלוס, היא ספרד של הימים ההם. הרים רמים סביב לה. שלג אפרפר נתלה בשארית כוחותיו על הפסגות המשוננות.
נרות מהבהבים מאחורי חלונות אחדים, מכוסים בבד שק במקום וילון. לילה אפל ועטוי סוד אופף עתה את ארנחואס ואת משעוליה. אין כאן נפש חיה. הכול התרוקן מאדם. חתול משועמם חוצה את העיירה. צעדיו מדודים. הוא אינו ממהר לשום מקום.
שקועה בחלומותיה, העיירה נראית עתה מתפוגגת לאטה מתחת ללוט הלילי המכסה אותה כמו קוסם המעלים יונה. הכול דומם והכול שקט תחת כיפת השמים, מלבד כלבים משוטטים אשר נביחותיהם העקשניות רוצעות תכופות את הדומייה. הכלבים נראים מורעבים. גם הם סובלים מעצירת הגשמים. דבר לא גדל כאן יותר. אז בעליהם פשוט נוטשים אותם. שיסתדרו לבד. זה מה שאנחנו עושים, אומרים התושבים, כאשר אין מה לאכול. הכלבים נובחים בייאוש והתושבים בוכים מעל לחיוך מאולץ. מקווים לטוב. געיית העזים מצטרפת מעת לעת לקקופוניה, בצוותא עם רשרוש עצי הצפצפה. החתול היחידי של העיירה ישן כבר שנת ישרים ליד אחד מעצי הצפצפה, סמוך לכיכר העיירה. הרשרוש לא מפריע לו. הוא מיילל בשנתו. חולם אולי על קערת חלב.
עשן מיתמר מן הארובות השחורות מפיח, ויוצא משם כמו שד שחור המגיח מבקבוק קסמים. ניחוחו העז של העשן מתערבל עם בושם פרחי היסמין, ורוחות הים נושאים אותם הרחק מזרחה, לכיוון הים השני. לא קשה לנחש את תכולת התבשילים המתבשלים בקדרות. צמחי בר וגם חולדות ככל הנראה.
תקופה קשה, ימים קשים. אלה ימים של תשישות ואכזריות, אלה ימים של זילות החיים.
כומר העיירה מקיש בענבלים, מדנדן בפעמוני הכנסייה בחצות הליל כאילו אין מחר. זה שנים הוא נהנה להבהיל את היונים המתקבצות
על אדני המגדל. כאחת הן נוטשות כולן את המגדל, לחפש לעצמן
מקלט אחר. בעיקר כדי להתרחק מהכומר המעורער הזה, המפריע להן במנוחתן. למען האמת, לא נותרו רבות מהן. רק אלה שמצליחות להינצל מן המורעבים. אלה ימים של עננים המכסים את פני הלב. גם עבור
החיות.
השחר מפציע. החמה זורעת ברינה את נהרת קרניה ביד רחבה מעל העמקים והגבעות, וצובעת אותם בהילה האופפת את הנוף בגוונים זהובים. שם, קולותיהם הרהויים של עובדי האדמה באחוזת דה לה קוסטה מהדהדים ומתפוגגים לסירוגין בצינת הבוקר. וכאשר מעפילה החמה לשיאה ונתלית בשמים כנברשת של זהב, הם כורעים על האדמה השחונה כבכל יום בשעת צהריים, בין עצי ההדר אשר עליהם לא כמשו, הם חולקים פת במשורה מתחת לצמרתם, בשעה שפעמוני הכנסייה מתרוננים מעל לכיכר המרכזית. פניהם עצובים. זאת אולי הפת האחרונה לפני הרעב.
טרוטי עיניים, כמה תושבים השכימו קום בבוקר זה. מן המשעולים ומן הסמטאות הם נוהרים לרחבת העיירה בצעדים גדולים, שם אולי יישא ראש העיירה בפיו בשורה באשר לתעלומת עצירת הגשמים. אך אבוי, גם כאן מזור אינו בנמצא. ראש העיר מסתפק בנאום קצר ומגומגם, וממליץ להדליק נרות גם במשך היום. שיהיה. מבטים רצחניים מלווים אותו, עד שהוא נעלם מאחורי פינת רחוב. מחוסר ברירה האספסוף נושא את עיניו אל כיפת השמים, המתרוקנת במהירות מעננים. נס לא יהיה כאן היום. התושבים ממהרים להדליק נרות בכל זאת.
רוב העבים אשר התקבצו לאחר צינת הלילה התאדו והותירו אחריהם פלומות צחורות. צפריר נושב עתה במתינות עם דמדומי בוקר, נושא עמו את בושם פרחי ההדר ואת ריחו העז של הדשן. אט אט יוקדת החמה ביתר עוז, ושופכת עלי אדמות את חרבותיה ללא הבחנה.
"לא יהיה יין לשתייה!" זועק פרננדו האופה. אפו מתחיל כבר לאבד מאדמומיותו.
"צריך לירות בעננים!" שואגת אלגרייה, אשת הספר.
"עלינו להתפלל בכנסייה," מפצירים אחרים.
הקהל מתפזר כנגד רצונו. ראשיהם מורכנים, הם שבים למעונם, מובסים. הכומר מתבונן בצאן מרעיתו מראש המגדל, ממלמל תפילה חפוזה ושב לארוחתו, כרסו לפניו.
רבים האיכרים אשר מצאו את עצמם מחוסרי מעש בשל הבצורת. בימים אלו שוב קמו הרעב והעוני מעפרם, כי כאשר עובדי האדמה אינם עמלים, עולם קטן סביבם נאלץ להשבית את עיסוקיו. המכבסות אינן פועלות עוד, טחנות הקמח מפסיקות את טחינת החיטה והשעורה. התלתן והאספסת אינם נערמים עוד בשדות. בחצרות קמלים הפרחים והגידולים המעטים. שואלים הילדים: "לאן עפו הצופיות שפעם שתו מים מן השלוליות?" ואז הופיעו בדרכים אלה שהחלו לפשוט ידיהם עבור פת שלא הייתה בנמצא, ובד בבד הסיטו את מבטיהם הכבויים בשל הבושה.
תקווה גדולה אפפה בוקר אחד את העיירה. עננים גדושי אדי מים התרוממו במערב, מאחורי גבעות סנטה ברברה. ומאחר שנולדו מצד זה של השמים, סברו כולם שנוצרו מן האוקיאנוס. אדירי ממדים וגונם סגול כהה, נראו העננים מוכנים להתפרץ בכל רגע, נושאים בוודאי בקרבם מים רבים. אבל אלה לא המטירו אף לא טיפה אחת. ועם שקיעת החמה, הם נראו כלהבות יותר מאשר כמים.
החולדות החלו נוטשות את העיירה בחיפוש אחר מקורות מזון אחרים. מעטות ניצלו. ילדים אמיצים החלו להרוג בהן כדי להביא לביתם את הבשר המבחיל. נשות האיכרים הסתירו מבעליהן את מקור המזון הפתאומי. או זה או למות, חשבו נשות הכפר. איש לא נשאר רעב. לעת עתה.
כאשר הבטן מלאה ויש לחם על השולחן להאכיל בו את ילדך, אתה הולך לדרכך, ואינך מלכסן מבט להנה ולהנה, ויש לך מעט עניין במתרחש סביבך.
מריבות פורצות בכל יום בין התושבים לבין ילדי העיירה. נשים מתקוטטות. בשל החום הרב ושתיית שארית היין, המהווה תחליף לבטלה ולחוסר מעש, רותחים כולם מזעם המבעבע תמיד על פני השטח. מבטם הזוי, ילדים משוטטים ברחובות בחיפוש אחר מזון, עצמותיהם חשופות.
כולם כבר השילו את מעט השומן אשר נותר בגופם. נשות הכפר הזילו דמעה, איגרות שוגרו לארמון המלוכה, אמיצים יותר ביקשו לרכוב לארמון המלך שבילה את ימי הקיץ בארמונו שבארנחואס. אלה נוגחו על ידי חיילי המשמר, אחרים שילמו את מחיר יהירותם ונפגעו מן המוסקטים. כל אחד שב על עקביו וידו על התחתונה.
על הגבעה מול ארנחואס, בארמון המלך בו מקורבי החצר בילו בנעימים את חודשי הקיץ החמים, התעלמו השרים ממצוקותיה של העיירה וזנחוה, והוסיפו לחגוג מול שולחנות עמוסים כל טוב, ובין לגימות של יין צונן, שוחחו על נושאים ברומו של עולם.
אחדים מתושבי ארנחואס מחו נגד אוזלת ידם של מנהיגיהם, אחרים טענו על שחיתות בקרב השרים, על כסף זר אשר מילא את כיסי עובדי המדינה, מה שהכעיס עוד את אלה אשר כבר החלו להושיט את ידם עבור פת חמקמקה.
ואז, במעמקי אנדלוסיה, נולדה בימים אלה טרגדיה אחרת. עבור ארנחואס, הייתה זו טרגדיה חמורה מקודמתה.
הכרוז: היכן שיהודי ארנחואס מזועזעים מפרסומו של צו גירוש מאדמת ספרד, ומתמודדים בחיבוטי נפש אכזריים: להתנצר או לנטוש את הממלכה.
נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
