בינתיים, בעיר השכנה פְּרוֹבּוֹנוֹ...
גשם.
איתן נכנס למבנה הקרוב ביותר, חלף מתחת לשלט נוצץ עליו נכתב: 'טכנולוגיות שימושיות'.
רגע האמת הגיע.
הוא נכנס למשרד המנהל והתיישב באחד הכיסאות.
המנהל, מר לונדון, ישב מולו. הוא היה איש מבוגר, לבוש חולצה מכופתרת ועניבה בצבעים לא תואמים. שערו הדליל סודר במלאכת מחשבת כך שכמעט והסתירו את כל קרחתו.
מר לונדון פנה אליו: "מה אתה רוצה עכשיו איתן? אני עסוק." הוא נופף בידו עם הטלפון. שקר שחוזרים עליו פעמות רבות מספיק, ידע לונדון, בונה אמינות.
'אררר...' גרגר איתן. "אני רוצה לדעת מתי אתה מוציא אותי מדֵה-נָאדָה."
"אוי... אני מבין... שוב בקשר לזה..."
"כן. שוב בקשר לזה."
מר לונדון הביט בו במבט יבש. "אני לא יכול להוציא אותך מדֵה-נָאדָה בזמן הקרוב. אז אם לא אכפת לך..." הוא הפנה את מבטו בחזרה אל עבר השולחן מחפש הסח דעת סביר הקשור לעבודה.
הוא לא מצא דבר.
"אבל הבטחת לי, אמרת לי, ואני מצטט: 'איתן. אני מבטיח לך, אני אעביר אותך לאזור מכירות אחר עד ספטמבר!' במילים האלה!"
"נראה לי שאתה מגזים. זה לא בדיוק מה שאמרתי." שיקר מר לונדון. "אבל אני לא כועס עלייך כי עבר הרבה זמן מאז ואני יודע שלא לכולם יש זיכרון חריף כמו שלי. אני בסך הכול אמרתי שאני אבדוק אם זה אפשרי."
איתן שלף ממזוודתו את המולטיפונקציה 2222-2 והניח אותו על השולחן.
"ממתינה להוראה." בקע קול רך מהמכשיר.
"נגן." אמר איתן.
קולו המוקלט של מר לונדון נשמע דרך רמקול המכשיר. " איתן. אני מבטיח לך, אני אעביר אותך לאזור מכירות אחר עד ספטמבר! ומצידי אתה יכול להקליט את זה!"
"אממ…" אמר מר לונדון. "אני לא זוכר שאמרתי את זה."
"בינג." קול צפצוף אלקטרוני.
"לא נראה לי שזה בכלל הקול שלי." המשיך מר לונדון.
"בינג." חזר קול הצפצוף.
מר לונדון הרכין את ראשו אל עבר המכשיר הרעשני והביט בו בתמיהה. "מה זה הצפצוף המעצבן הזה?"
"פונקצית הפוליגרף שלו. הוא מצפצף שמישהו משקר."
מר לונדון הביט בצג המכשיר וראה את מגוון הפעולות שבאפשרותו לבצע. הוא התרשם. "מאיפה יש לך את זה? אתה יכול להשיג לי גם אחד כזה?"
"אנחנו מייצרים ומוכרים את המכשיר הזה." עיסה איתן את מצחו. "פה בחברת 'טכנולוגיות שימושיות' שאתה מנהל. זה המכשיר היחיד שלנו והסיבה שאנחנו מחזיקים חברה, אנשי מכירות, אנשי תוכנה, מהנדסים וכל זה..."
"אהה... לא ידעתי." הוא הרים את המכשיר הקטן ובחן אותו מקרוב.
המכשיר לא צפצף.
"כל יום לומדים דברים חדשים." ציין איתן. "עכשיו מתי אתה מוציא אותי מדה-נאדה?"
מר לונדון הבין שהוא יצטרך למצוא דרך מתוחכמת יותר להדוף את דרישתו של איתן. הוא עצר רגע לחשוב.
שום דרך מתוחכמת לא עלתה במוחו.
הוא החליט לשנות גישה והרצין את פניו. "איתן." הוא פנה אליו בקול סמכותי ורציני, מנסה ליצור רושם כלשהו. "אתה יודע כמה זמן אני עובד פה ב'טכנולוגיות שימושיות'?" הוא שאל ביראת כבוד.
"כן."
מר לונדון שוב לא ידע כיצד להמשיך. הוא ויתר על טקטיקת 'בעל הניסיון' כשהבין שאין הוא ממש יודע מהי, וזאת מפאת חוסר ניסיון. "אני מצטער איתן. אבל אני לא יכול."
"בינג." צפצף המכשיר בידו של מר לונדון. הוא קפץ במקומו.
"אבל הבטחת!"
"אין לי עיר אחרת לתת לך."
"בינג." התערב המכשיר.
מר לונדון סרק את השולחן בחיפוש אחר דרך להיפטר מהמכשיר הטורדני.
"ומה בקשר לבקשה שהגשתי לחברת הבת שלנו 'טכנולוגיות די שימושיות'? אני רק רוצה לצאת מדה-נאדה!"
"כן... קיבלתי תשובה בפקס." שלף מר לונדון מהמגירה את הפריט היחיד שנמצא בה פרט לחבילת קיסמי שיניים והניח אותו על השולחן. "אבל לא ממש קראתי אותה... היא ארוכה מידי."
איתן הרים את הנייר בידו והבחין בשתי המילים היחידות המופיעות במרכז העמוד. "בקשה נדחתה." הקריא בקול רם.
"אוי." אמר מר לונדון. "אני מצטער לשמוע."
"בינג." נשמע ברקע.
"אבל למה? למה שלא יקבלו אותי?"
"אולי אממ... אולי אין להם כרגע עמדה המתאימה לכישורייך."
איתן התרגז. "אבל אין לי כישורים!"
"אז אולי הם צריכים מישהו שאין לו כישורים בתחום אחר."
"בשביל להיות מתדלק?!" התפלץ.
מר לונדון החל להתרגז.
"תקשיב לי טוב." הוא אמר בתקיפות. "אין לי משרה אחרת לתת לך. לא כסוכן מכירות בעיר אחרת ולא בחברת הבת שלנו כעובד תחנת דלק."
"בינג. בינג." השמיע המכשיר.
בזריזות ידיים נטל מר לונדון את קופסת הפלסטיק שנחה על השולחן, שפך את אצבעות הבשר המיושן שהיו בה לכל עבר, והפך אותה מעל המכשיר. מבודד את המטרד.
"אני מתחנן מר לונדון. אני סובל בדה-נאדה! לוקח לי יום שלם להגיע ולחזור, חם שם בטירוף והאנשים אפילו יותר עקומים מהרחובות." דמעות קטנטנות החלו להצטבר בתחתית עפעפיו. "אני לא רוצה לחזור לשם יותר, אני מתחנן..."
"תראה איתן... כל זה מאוד מעניין..." מר לונדון הותש סופית. "אבל לא אותי." הצורך לבצע את תפקידו למשך מספר דקות שלמות שבר את רוחו. "עכשיו תצא לי מהמשרד."
"אני לא חוזר לדה-נאדה!" מחה איתן את דמעותיו.
"אז אתה לא משאיר לי ברירה חוץ מלפטר אותך כאן ועכשיו." הודיע מר לונדון בתקיפות.
"בינג." עמום וחלש יותר בקע דרך דפנות הקופסא.
כולם ידעו שעם מינויו המפוקפק קיבל מר לונדון מכסת פיטורים מוגבלת, שלושה רבעים מעובדי החברה, מכסה אשר השכיל לנצל כליל ביומו הראשון כאשר הבין שככל שיהיו בחברה פחות עובדים כך יידרש לנהל פחות.
"אבל..." קולו של מר לונדון איבד מעוצמתו. "אני מוכן לוותר לך הפעם אם תצא לי עכשיו מהמשרד."
איתן הביט בו במבט כועס ולא זז ממקומו.
"בבקשה..." היה זה תורו של מר לונדון להתחנן. "תצא לי מהמשרד... יש לי עוד הרבה דברים לעשות היום."
"בינג." עמום נשמע מתוך קופסת העטים. מר לונדון הניף אותה במהירות והחל להכות באמצעותה על גבי המכשיר.
"אני לא חוזר לשם!" הכריז איתן בשנית.
"אין ברירה. זה גדול ממני."
"בי... " צפצופו של המכשיר הקטן נקטע שעה שמעגליו הפנימיים קרסו. "דזז..." נשמע ברקע, לצד אורות זעירים ולאחר מכן נדם המכשיר.
איתן ניער מבטו מהמחזה "אני לא מאמין שפעם חשבתי שאתה מתאים לתפקיד."
"ואני פעם חשבתי שאם אתעלם ממך מספיק אתה תעזוב כמו אשתי השנייה." הוא שלף טבעת מאחד מכיסיו והטיח אותה על השולחן.
איתן חטף את הטבעת בזריזות מרשימה ונמלט מהמשרד. "אתה תקבל אותה בחזרה רק כשתעביר אותי." הוא הכריז דרך הזכוכית.
לונדון נבהל. "את אשתי או את הטבעת?"
צריך ביקורת אמיתית בלבד. אם למישהו לא נעים שיכתוב לי באופן פרטי
נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים
עזרה בבקשה
מישהו יכול להגיד לי איך בדיוק ואיפה אני מפרסם משהו שכתבתי?
אני ממש חדש פה, הרגע נרשמתי..
אמרו לי שזה המקום הכי טוב לפרסם משהו בשביל דעה אמיתית, אז רציתי לשתף פרק מספר מגירה
הספר סאטירי, פרוע, קליל וקצת על גבול הבידיוני
מישהו יכול לעזור?
נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים
