ארוחת צהריים של יום יום
הם היו חמישה סביב השולחן. שמעון ישב בראש, לשמאלו ריקי, התאומים והקטן משני הצדדים. ריקי בדיוק הביאה את המרק. בזהירות שלא יישפך.
ואז נשמע צלצול בדלת. שולי, השכנה נכנסה רק לרגע. לא רוצה להפריע. בואי, שבי איתנו, אמר שמעון, אין שום בעיה יש מקום לעוד כסא.
ישבה.
התאומים פינו את הצלחות והתיישבו חזרה לחכות למנה העיקרית כשנשמע שוב צלצול בדלת. אפי, הילד מקומה תשע בא לשחק קצת כי אמא לא בבית.
שב איתנו, אומרים התאומים. תמיד יש מקום לעוד כסא.
ישב.
הצלי קצת שרוף אבל דווקא די טעים, אמר, אמא שלי עושה אותו אחרת לגמרי.
שמעון קם לפני הקינוח. חייב לחזור לעבודה, צץ משהו דחוף.
שולי התנצלה ועזבה גם היא, לא לפני שטעמה את מוס השוקולד. "נפלא, תודה, חייבת לרוץ".
אמא של אפי באה לקרוא לו שניה לפני שליקק את הכפית האחרונה. התאומים והקטן המטרפו אליו. "לאפי יש משחק חדש שחייבים לנסות".
על השולחן נשארו שבע צלחות גדולות, שבע קעריות והמון סכינים, מזלגות וכפות.
סוף סוף שקט.
נכתב לפני 3 חודשים
ישבתי בחדר ההמתנה. היה לי תור לשעה אחת עשרה. "לאיזה רופא את מחכה?" שאלה אותי איש מבוגרת שישבה באמצע החדר. "לדוקטור שטיין? אז תצטרכי לחכות. אצלו אף פעם לא נכנסים בזמן. אם זה היה דוקטור אבוטבול זה משהו אחר. דווקא רופא טוב אבוטבול. אפילו שמרוקאי."
היא יושבת בכסא הקבוע שלה. זה שעומד באמצע השורה. מי שבא מוקדם יכול לתפוס אותו. והיא תמיד באה מוקדם. כבר למעלה משנה, מאז שמלאו לה 87 היא מגיעה למרפאה כל בוקר. עם התרופות שהיא לוקחת קבוע דווקא מרגישה די בסדר. לא צריכה אפילו תור לרופא.
מלח הארץ. ככה קראו לה פעם. במלחמת השחרור עמדה על גגות העיר להתריע מפני מטוסים. כשהיתה מטיילת בשדרות רוטשילד עם החברות כל הראשים הסתובבו. הבחורים רדפו אחריה והיא בחרה באבינועם. תל אביבי שקט ומוכשר. יחד הקימו משפחה לתפארת. גם הילדים הפכו להיות מלח הארץ. הבת התקבלה לדוקטורט בבוסטון. כבר הרבה שנים שמלמדת שם ומצליחה מאוד ילדה מוכשרת. הבן גר בצפון. לא ממש זוכרת את שם היישוב. הוא מהמייסדים. דווקא הציע לה לבוא לגור אצלו אבל המקום שם שקט מדי. אין לאן ללכת ואין עם מי לדבר.
הקטנה מנהלת חשובה בבנק. חכמה כמו אבא שלה עליו השלום. עובדת קשה מאוד וגם עוזרת לבתה עם הנכדים.
ילדים טובים. מתקשרים כמעט כל שבוע.
והנכדים, אי אי אי אחד אחד. מוציאה אלבום תמונות קטן. "את רואה? זאת הגדולה. גם לה כבר יש נכדים. חמישה נינים שיהיו בריאים."
היום מלח כבר אסור לה. גם הסוכר קצת גבוה אבל אסור להתלונן. ברוך השם יש עוד כוח לקום בבוקר וללכת לקופת חולים.
התור שלי הגיע. וירוס. יצאתי מהרופא ונופפתי אליה לשלום אבל היא לא שמה לב. היתה עסוקה בשיחה ערה עם אדון במכנסיים אפורים שישב בכסא שמימינה.
נכתב לפני 4 חודשים
איש הבלונים
הוא עמד בכניסה לנמל. איש גבוה, במכנסיים ארוכים, שהיו קצרים מעט למידותיו, ובחולצת טריקו ירוקה. בידו החזיק צרור ענק של בלונים צבעוניים שנעו לכאן ולכאן עם כל משב רוח. ניגשתי אליו וביקשתי בלון לילד. הוא מנה את הכסף, בחר מתוך הצרור בלון אדום גדול ומרשרש וקשר אותו לידו של הילד. בפה מחייך ובעיניים קצת פחות חזר להסתכל במבט מטושטש על הקהל שפסע הלוך ושוב. ילדים שמחים סבבו אותו. כולם נועצים עיניים בזר העליז ומצפים להחזיק בעצמם אחד מן הנוצצים האלה. הילד החזיק את הבלון בית אחת, את השניה נתן בידי ויחד המשכנו בדרכנו. כשהתרחקנו הפכתי את פניי להביט בו שוב. מרחוק הוא נראה כמו עץ נטוע וזקוף בעל נוף צבעוני במיוחד שכולו עלים שהם בלונים מבריקים ומחייכים בשלל צבעים.
חם היה. הורים וילדים חיפשו קצת צל וקרירות. לאט לאט ראיתי יותר ויותר ילדים שהחזיקו ביד אחת גביע גלידה ובשניה בלון חגיגי. עץ הבלונים שבכניסה הלך והתמעט והעלים נשר ממנו אחד אחד לשמחת הילדים והמוכר. כשנשרו כל עלי העץ והמוכר עזב את המקום נראה כאילו העלים הפכו לפרחים צבעוניים. המקום כולו נראה כשדה בלונים פורח.
כמה ימים לאחר מכן פגשתי אותו שוב. הוא היה רכון מעל עגלת סופרמרקט מקרטעת. העגלה החתה מלאה על גדותיה בשקיות ניילון מתפקעות מבקבוקים. אלה שלא היה להן מקום בתוך העגלה היו קשורות אליה בחבל דק ותלויות עליה מכל הכיוונים. הוא לבש מכנסיים ארוכים, שהיו קצרים מעט למידותיו, וחולצת טריקו ירוקה ודחף את העגלה במעלה הכביש כשגבו כפוף מעליה. מפעם לפעם נעצר בצל איזה גגון, כדי לנגב את הזיעה ולשתות מים מבקבוק קטן שהחזיק בידו. לגם מים בפה מחייך ובעיניים קצת פחות. כשהתרחק עם העגלה הסתובבתי לאחור להביט בו שוב. מרחוק הוא נראה כמו עץ כפוף בעל נוף נמוך בצבעי ירוק, כחול וורוד דהויים ועלים שכולם בלונים ענקיים. כל עלה גדול ומנופח מחברו ומתנפנף ברוח ברשרוש ניילוני ובפצפוץ של עשרות בקבוקי פלסטיק צפופים.
נכתב לפני 4 חודשים
אובססיית ניקיון? הצחקתם אותי. אין מצב. מקסימום מנקה קצת אבק, מעבירה סמרטוט רטוב על השיש וספונ'ה.
וחלונות. פעם בשנה צריך. מורידה חלונות, מתיזה חומר ניקוי, מנגבת בנייר מגבת וזהו. חלאס. רק שעכשיו רואים את האבק על בתריסים. נו, זה האובך שלפני פסח. מברשת נותות, קצת מים מבפנים ומבחוץ וזהו. פסח או לא פסח – אצלי תמיד נקי.
אה! והשאלטרים של החשמל. הם קצת דביקים מאצבעות של ילדים ומבוגרים. בשביל זה המציאו ספוג פלא. ויש קטן וזהו! לא צריך יותר.
אור השמש, כידוע, היא המלבין הגדול ביותר. וכשהשמש זורחת זה הזמן להוציא החוצה את שמיכות הפוך. גם את המזרון. סחיבה קטנה וזהו. מזל שלא התפתיתי לקנות קינג סייז. אה! וגם הוילונות. בקטנה. לוקח דקה להוריד אותם מהמסילה ואז השמש תעבוד במקומי.
המגירה שבשולחן העבודה מפוצצת בניירות ומסמכים. עשר דקות לעבור עליהם ולמיין. זורקת כל מה שהתאריך שמוטבע עליו הוא מלפני 10 שנים ויותר. לא עבודה בכלל. הכול בישיבה.
וזהו. איו יותר ניקיונות לפסח. נשארה רק הפינה הקטנה בחדר הנוסף שבה מגובבים כל הדברים שלעולם לא נשתמש. חמש דקות עבודה. להוציא אותם, לארגן ולהחזיר חזרה. לא נכנס? מגדילה רת שטח האחסון.
והחמץ. צריך להפריד. איזה גוי יסכים לקנות ממני את החמץ אם הוא לא מסודר במדף נפרד. על הדרך זורקת כמה שקיות קטניות שהתכולה שלהן מתנועעת באופן חשוד. ואם כבר פיניתי אז זה הזמן לנקות את התחתית שך המגירות. קופצת לסופר לקנות עוד מגבות נייר והניקיון מושלם.
אובססיה לפסח! הצחקתם אותי. כלום עבודה כי אצלי נקי כל השנה.
נכתב לפני 4 חודשים
סוף סוף הגיע האוטובוס. מלא. כבר חשבה שתצטרך לעמוד כל הדרך אבל, איזה מזל, בדיוק לידה קם בחור צעיר, צלצל בפעמון והתחיל ללכת לכיוון הדלת. מיהרה לתפוס את מקומו והתיישבה ברגליים כואבות. היא שמה על ברכיה את התיק הגדול ומוציאה ממנו כריך נקניק ומלפפון חמוץ. משקית ניילון היא שולפת טרופית בטעם ענבים. אוכלת מהר, כדי שתספיק לגמור הכול לפני שתגיע לתחנה. בבוקר איחרה לקום. המנהלת של ההוסטל זירזה אותה ונתנה לה את הצידה ממש כשיצאה לדרך. ברגע האחרון היא הגיעה לעבודה במפעל המוגן ובמשך חמש שעות הכינה אריזות מקושטות של סבונים ריחניים. היום היא הספיקה לסיים את כל המכסה והבוס החמיא לה על היעילות. נזכרת שצריך לשאול את המנהלת למה הוא התכוון.
מאז שהתקבלה להוסטל, לפני כמה שנים, היתה יוצאת לעבודה בכל יום. גם החברים שגרים אתה עובדים. כמעט כולם יודעים להגיע לעבודה בכוחות עצמם וכולם מרוויחים די כסף להוצאות קטנות. להוצאות גדולות יותר, מעל חמישים שקל, צריך לבקש אישור מהמנהלת. בשבוע שעבר ראתה בחלון ראווה קופסה ממש יפה. רצתה להשתמש בה לאוסף המפיות שלה אבל היא היתה יקרה מדי. כמה חבל.
אתמול היה לה יום הולדת. ארבעים וחמש. אחרי ארוחת הערב יצאה המנהלת מהמטבח ובידיה עוגת שוקולד נהדרת ועליה נרות דולקים. החברות קישטו את החדר בבלונים והכינו לה מתנות קטנות. הלכה לישון קצת יותר מאוחר כדי למשוך את החגיגה עוד כמה דקות אבל בתשע וחצי כבר נרדמה. העבודה מעייפת. האוטובוס תקוע בפקק. מסיימת את הכריך והמיץ, מקפלת יפה את נייר העטיפה ומכניסה לתיק. היד ממששת משהו נוסף עטוף במפית נייר. מה זה יכול להיות? מוציאה את היד ופותחת בזהירות את המפית. היא מגלה בפנים פרוסה של עוגת שוקולד מיום ההולדת של אתמול. הפתעה שהכינה לה אם הבית. מכניסה את העוגה לפה ועל פניה מתפשט חיוך של אור.
נכתב לפני 4 חודשים
שלהי אוגוסט בפארק. לפנות ערב עדיין חם והביל אבל מפעם לפעם אפשר כבר להרגיש בריזה קלה. השמש כמעט שוקעת והתנועה החוצה גוברת. משפחות בשלל שפות עושות את דרכן לעבר היציאה.
בשמים מתחילות להתאסף מאות דרארות שצורחות את דרכן לעבר חורשת האקליפטוס הקרובה.
שלושה ספסלים נשארים תפוסים ויושביהם צופים בתהלוכה הארוכה שלפניהם.
על הספסל הראשון יושבים בחור חרדי צעיר ונערה חרדית. כל אחד בקצה אחר של הספסל. הם משוחחים ביניהם בנעימות וניכר שהם מנסים לתהות זה על קנקנו של זו לצורך שידוך פוטנציאלי.
על הספסל השני אמא צעירה ועייפה יושבת ליד עגלת תאומים כבני שנה. היא נותנת לכל אחד ביסקוויט ומקווה בעזרתם להרגיע את הקטנטנים לקראת לילה לא שקט נוסף.
על השלישי מטפלת פיליפינית יושבת ליד קשיש שמוט על כיסא גלגלים.
משפחות משפחות עוברות על פניהם, סוחבות שולחנות מתקפלים, צידניות ריקות, ילדים על קורקינטים, ילדים רצים וילדים רדומים על כתפי הוריהם.
הפארק מתרוקן במהירות וכשהשמש שוקעת קמים גם יושבי שלושת הספסלים ומתחילים לצעוד לעבר היציאה. ראשונים האמא והתאומים, שנרדמו בינתיים מתגלגלים בחלום ראשון. מיד אחריהם הקשיש, גם הוא כבר נרדם על כיסא הגלגלים שלו. ואחרונים העלם והעלמה החרדים צועדים לאיטם ומסתכלים על גלגלי החיים שלפניהם.
ורק הדרארות שכבר התמקמו על ענפי האקליפטוס לא מבדילות בין גלגל לגלגל ומשאירות עת רשמיהן הרטובים על זקן, על תינוק ועל צעיר בדיוק באותה המידה.
נכתב לפני 5 חודשים
