ארוחת צהריים של יום יום
הם היו חמישה סביב השולחן. שמעון ישב בראש, לשמאלו ריקי, התאומים והקטן משני הצדדים. ריקי בדיוק הביאה את המרק. בזהירות שלא יישפך.
ואז נשמע צלצול בדלת. שולי, השכנה נכנסה רק לרגע. לא רוצה להפריע. בואי, שבי איתנו, אמר שמעון, אין שום בעיה יש מקום לעוד כסא.
ישבה.
התאומים פינו את הצלחות והתיישבו חזרה לחכות למנה העיקרית כשנשמע שוב צלצול בדלת. אפי, הילד מקומה תשע בא לשחק קצת כי אמא לא בבית.
שב איתנו, אומרים התאומים. תמיד יש מקום לעוד כסא.
ישב.
הצלי קצת שרוף אבל דווקא די טעים, אמר, אמא שלי עושה אותו אחרת לגמרי.
שמעון קם לפני הקינוח. חייב לחזור לעבודה, צץ משהו דחוף.
שולי התנצלה ועזבה גם היא, לא לפני שטעמה את מוס השוקולד. "נפלא, תודה, חייבת לרוץ".
אמא של אפי באה לקרוא לו שניה לפני שליקק את הכפית האחרונה. התאומים והקטן המטרפו אליו. "לאפי יש משחק חדש שחייבים לנסות".
על השולחן נשארו שבע צלחות גדולות, שבע קעריות והמון סכינים, מזלגות וכפות.
סוף סוף שקט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
