סוף סוף הגיע האוטובוס. מלא. כבר חשבה שתצטרך לעמוד כל הדרך אבל, איזה מזל, בדיוק לידה קם בחור צעיר, צלצל בפעמון והתחיל ללכת לכיוון הדלת. מיהרה לתפוס את מקומו והתיישבה ברגליים כואבות. היא שמה על ברכיה את התיק הגדול ומוציאה ממנו כריך נקניק ומלפפון חמוץ. משקית ניילון היא שולפת טרופית בטעם ענבים. אוכלת מהר, כדי שתספיק לגמור הכול לפני שתגיע לתחנה. בבוקר איחרה לקום. המנהלת של ההוסטל זירזה אותה ונתנה לה את הצידה ממש כשיצאה לדרך. ברגע האחרון היא הגיעה לעבודה במפעל המוגן ובמשך חמש שעות הכינה אריזות מקושטות של סבונים ריחניים. היום היא הספיקה לסיים את כל המכסה והבוס החמיא לה על היעילות. נזכרת שצריך לשאול את המנהלת למה הוא התכוון.
מאז שהתקבלה להוסטל, לפני כמה שנים, היתה יוצאת לעבודה בכל יום. גם החברים שגרים אתה עובדים. כמעט כולם יודעים להגיע לעבודה בכוחות עצמם וכולם מרוויחים די כסף להוצאות קטנות. להוצאות גדולות יותר, מעל חמישים שקל, צריך לבקש אישור מהמנהלת. בשבוע שעבר ראתה בחלון ראווה קופסה ממש יפה. רצתה להשתמש בה לאוסף המפיות שלה אבל היא היתה יקרה מדי. כמה חבל.
אתמול היה לה יום הולדת. ארבעים וחמש. אחרי ארוחת הערב יצאה המנהלת מהמטבח ובידיה עוגת שוקולד נהדרת ועליה נרות דולקים. החברות קישטו את החדר בבלונים והכינו לה מתנות קטנות. הלכה לישון קצת יותר מאוחר כדי למשוך את החגיגה עוד כמה דקות אבל בתשע וחצי כבר נרדמה. העבודה מעייפת. האוטובוס תקוע בפקק. מסיימת את הכריך והמיץ, מקפלת יפה את נייר העטיפה ומכניסה לתיק. היד ממששת משהו נוסף עטוף במפית נייר. מה זה יכול להיות? מוציאה את היד ופותחת בזהירות את המפית. היא מגלה בפנים פרוסה של עוגת שוקולד מיום ההולדת של אתמול. הפתעה שהכינה לה אם הבית. מכניסה את העוגה לפה ועל פניה מתפשט חיוך של אור.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
