צלקת צלקת
שאת לא חושפת
לרגע לוחשת
ושוב משתתקת
ברגע אחד
את פתאום מתרגשת
צוחקת אוהבת
חושבת נזכרת
וברגע אחר
שוב חסרת צורה
כורעת יושבת
על הריצפה הקרה
צלקת שואלת
איך זה קרה
שהרגש ברח
בעודך צעירה
צלקת צורבת
דואגת לזכור
הוא לקח את ליבך
ולקח את האור
כבר לא מרגישה
אהובה ונחשקת
בודדה עצובה
או אפילו כועסת
רק חיה ומתה
ערה ישנה
הולכת נושמת
בלי נשמה
חולפת עוברת
דקה ושנה
שבוע וחודש
נראים כמו שניה
צלקת של פחד
צלקת כאב
כבר לא צורבת
כי הכל בך מת
==
אשמח לתגובות בונות
--אלנתן
נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים
הכל התחיל שיעל אמרה לי שוב
שאני כותב כל הזמן כל כך עצוב
ושלחה אותי בבוקר קר כקרח
לעלות על הנייר שיר שמח
אבל איך אוכל לכתוב שיר שמח
שהתינוק של השכנים כל היום צורח?
אז לקחתי מחברת ויצאתי לרחוב
לנסות לחפש אם נשאר מעט טוב
בכיכר ראיתי אישה זקנה
מחלקת לחתולות שמנת וגבינה
חייכתי קלות, הוספתי שורה
והמשכתי בדרכי למצוא השראה
באוטובוס ראיתי ילד צוחק
קראתי בעיתון שהשקל התחזק
בפארק ראיתי קבוצת נכים ללא נעליים
שמשחקים כדורגל עם הקביים
מה עוד אוסיף לשיר שמח?
אהבה אמיתית, יופיו של פרח
שקיעה מופלאה על רקע הים
לטייל עם גיטרה בכל העולם
חזרתי הביתה כואב ותשוש
מההליכה הרבה ומעקיצה של יתוש
ויעל התקשרה ושוב התעקשה
תסיים לכתוב לי את השיר בבקשה
אבל איך אוכל לסיים שיר שמח
בלילה כה אפל בלי ירח?
אז החלטתי שדיי, אני הולך לישון
ושיעל תסתפק בזה הפזמון
נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים
מוקדש לכל אלה שאומרים
שעדיף לחיות רק מתוך השכל ובלי רגשות
====
באמצע ירושלים ליד העיר העתיקה
חיה אישה ללא כל מועקה
היא גם לא הרגישה אושר, עצבות או חרדה
כיאה לאישה כמוה, אישה פלדה
היא לא חייכה למראהו של תינוק צוחק
לא הרגישה חמלה כלפיי משוגע שזועק
קראה בעיתון על רצח ולא הרגישה כאב
שנכנסה עם הרכב בילדה זה לא ישב לה על הלב
נשות השכונה קינאו בה, התעסקו ברכילות
על האישה שלוקחת הכל בקלילות
בין דוכני המזון הם היו לוחשות
כמה כיף לחיות ללא רגשות
והאישה שלנו, הייתה בודדה
כי מי ירצה להיות עם אישה פלדה
שלא יכולה לתת חיבוק חם שקשה
ולא תבכה משמחה ביום שתינשא
אז היא חייה לבדה חיים חסרי משמעות
מהסמים לחלום, מהחלום למציאות
ובאמצע החיים היא לפתע הבינה
הלוואי שהיא הייתה אישה חרסינה
כמה חודשים אחרי זה, בחודש אלול
שהמח שלה היה נקי וצלול
היא החליטה שכל זה פשוט מיותר
אמרה להתראות, כדור בראש, והסוף כבר מוכר
במכתב מצמרר שהתפרסם בעיתון
היא כתבה שהכל היה מתוך היגיון
שלא שווה לה לחיות אם היא לא חייה באמת
אלא רק מהלכת כמו אדם שמת
שבלי תקווה וציפיות אין גם אכזבה
שבלי להיפגע באמת אין גם אהבה
שבלי שמחה ואושר אין עצבות
ושבלי לב שמרגיש-עדיף כבר למות
נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים
ומה אם
מה אם אומר את המילה שלא אמורה להיאמר
ארוץ אל תוך הפחד בלי להסתתר
אשיר את כל המחשבות שאסור לי לחשוב
אשנה את סדרי העולם מ א עד ת
ומה אם
מה אם אשחה בין מפלים של עצב
אטפס מעל חומות בצורות
אעשה עסקאות עם שדים וליליות
רק כדי לנגב מעיניה את הדמעות
ומה אם
מה אם אעוף באוויר מעל לכל העשן
ואגיע לראש ההר
להיפגש עם הדממה
לאכול ארוחת בוקר עם השטן
ומה אם
מה אם אפתח את כל המנעולים
אפרוץ את כל המחסומים
ואתן ללב להרגיש
את האהבה והייסורים
ומה אם
מה אם יום אחד הכל ייגמר
וקולי לא יישמע מעל הרעש שגובר
והשלג יכסה את כל הזכרונות
וסופה תבוא ותכלה את הכל
ומה אם
מה אם אתן לעצמי ליפול
להתאהב, להתמסר
לחיות כל דקה בשעון המתקתק
לתת לאוויר למלא את החזה
ומה אם
מה אם באמת אתן לזה לקרות?
נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים
לכל אחד מאיתנו יש את הכאב שלו,
כל אחד מאיתנו יש את את הניסיון שלו
את הקול הפנימי שמושך אותו למטה
לתחתית כל המדרגות, למפח נפש הכי גדול
לאכזבה, לאובדן האמונה והתקווה, לאובדן האני
מיהו אותו "אני"?
בתוך כל אחד מאיתנו יש אור.
אור עצום, בוהק, ואינסופי
והאור הזה, כולו מלא בשלווה, אושר, תקווה.
בכל הרצונות הכמוסים והגלויים שלנו,
בכל הכשרונות שלנו,
בכל מה שאנחנו מביאים לעולם,
בכל התכונות שמייחדות אותנו מהאחר.
והוא מלא בטוב.
טוב שאנחנו רוצים לאחרים
טוב שאנחנו רוצים להעניק לעצמנו
טוב שבעזרתו אנחנו מוצאים את הסיבה
לקום בבבוקר ולחייך
ולחבק אותה שהיא עצובה,
לנשום נשימה עמוקה
ולהמשיך במלחמה האינסופית
בין האור שמאיר בתוכנו
ואיתו אנחנו מאירים את העולם
לבין הקול ההרסני שבתוכנו,
שרוצה שניפול ולא נקום.
זה קרב של הטוב נגד הרע
היצירה נגד ההרס
התחיה נגד האובדן
העצב נגד השמחה
האהבה מול האדישות
אל תפסיקו להילחם.
תשמרו על האני שלכם.
על הטוב שבכם.
על האהבה שבכם.
אל תתנו לזה לברוח.
ותזכרו שמתי שקשה,
תמיד יהיה מישהו
שיהיה שם להזכיר לכם
למה אתם ממשיכים להילחם,
גם אם נדמה שאין אף אחד בסביבה.
תאמינו בעצמכם.
תאהבו את עצמכם.
תאהבו את הסובבים אותכם.
ותאירו את הטוב שלכם בעולם.
נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים
לפעמים נשברים הלבבות
לפעמים הולכות האהבות
ונשארות רק אכזבות
דם ועצמות כואבות
יש ימים שרוצים לוותר
שאין טעם ללהמשיך יותר
שניסית בכל הכח, אבל העצב גובר
ואת יושבת ובוכה אל מול עוד יום שעובר
לפני שאת נופלת
עוד רגע ונשברת
משתתקת מפוחדת
אני כאן בשבילך
לתת כתף חמה
להעיר את הדממה
אני פה לידך
ולעולם לא עוזב
רק מחבק ואוהב
לפעמים אבודים בשבילים של קוקאין
כי הוא היחיד שיכול להבין
למה את יושנת בלילה עם סכין
ופחד מגברים שאונסים ומכים
יש ימים שהאלכוהול הוא החבר הכי טוב
לפחות עד שהלב יפסיק לכאוב
כי הוא היחיד שמסוגל לאהוב
עם כל הרגשות שלא נותנות לחשוב
לפני שיהיה מאוחר
ועוד רגע ונגמר
לפני שלא נשאר דבר
אני כאן בשבילך
לתת כתף חמה
להעיר את הדממה
אני פה לידך
ולעולם לא עוזב
רק מחבק ואוהב
נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים
הבושם של נגה נשפך לה בתוך התיק. זה אומנם היה בקבוקון קטן, אך הריח שהפיץ דבק בנגה ובכל הסובבים אותה. הריח גם דבק בו, שישב ליד נגה על המדרגות בסוף הרחוב בשעה ששפכו את מכאובי ליבם אל תוך הלילה. וכשהוא חזר הביתה הוא היה כל-כך מותש, שהוא פשוט נשכב על המיטה ונירדם מיד, עם הבגדים שעליו. זה גרם לריח המתקתק לעבוד גם למצעים שלו ולשמיכה שלו.
כמה ימים אחרי זה, הריח של נגה כבר נעלם ממנו, אבל בשמיכה הוא עדיין נשאר. ובלילות, בשעה שהתפלל לאלוהים, הוא הידק את השמיכה חזק חזק לגופו, ודמיין שנגה מחבקת אותו חזק חזק, נותנת לו את החיבוק שכל כך היה צריך וכל כך התבייש לבקש, את החיבוק שיגרום לו לעבור את התקופה הקשה שבחייו. ובמחשבות האלה, שדמעה מתגנת לעיניו, הוא נרדם.
קשה בלעדיה. הוא אף פעם לא הסתדר עם בדידות. היו מצבים שהוא היה כל-כך נואש למישהו לדבר איתו שהוא כבר רשם את המספר שלה וכמעט התקשר אבל וויתר ברגע האחרון. הוא ידע שהוא לא יסלח לעצמו לעולם עם יפגע בה שוב. אז הוא התהלך סהרורי ברחובות, מתחנן למישהו שיציל אותו מעצמו. והיה שם את יובל ואת נגה, אבל זה לא אותו דבר כמו שזה היה איתה. היא הכירה אותו, היא הבינה את המצב שלו, היא זיהתה מה מפריע לו מתי שאף אחד לא ידע, היא לא האמינה לחיוך שלו שהצליח להטעות את כולם.
עכשיו הוא בתקופה קצת יותר טובה. היומן פתוח והיד רושמת כל דבר שהוא רוצה לשנות בחייו, מהציון בבגרות באנגלית ועד לתפקודי הריאות שלו. הוא לעולם לא הצליח לסיים את כל המשימות שהציב לעצמו ביום, אבל הוא שמח שהוא מצליח לעמוד לפחות ברובן. הוא ידע שבמוקדם או במאוחר, יגיע הדבר שיפיל אותו שוב וישתק אותו למספר ימים ושוב ירסק אותו ויהרוס את כל ההתקדמות שעשה, אבל בנתיים הוא משתדל להתקדם כמה שיותר ולא לחשוב על העתיד.
משהו השתנה בו. במקום עיניו הנוצצות, מבטו כבוי וניראה שהוא מתאפק שלא לבכות. הוא ניראה עייף יותר מתמיד, שברירי יותר מתמיד. במקום להיות האדם הקופצני והמלא חיים שהיה הוא יושב בשקט, רחוק מכולם, משפיל את מבטו לרצפה. יובל אמרה לו השבוע שהוא ניראה אומלל, ואת האמת, הוא הסכים איתה. בזמן האחרון הוא מוצא את עצמו חושב הרבה על החיבוק שהוא קיבל ממנה. זה חיבוק שהוא לא ישכח לעולם.
הוא מסתובב עכשיו ברחוב, מנסה לברוח מעצמו. בקרוב הוא ייתאש ויחזור הביתה, שם הוא יסתכל על עצמו במראה ושוב ישנא את עצמו. בזמן האחרון הדבר שהכי מטריד אותו שהוא מכוער. כל כך מכוער, שעולה בו בחילה קלה מתי שהוא בסתכל על עצמו. הוא מבין איך יש לו בכלל עדיין חברים, שהוא נריאה ככה.
ואז הוא יזוז מהמראה, יתקלח ויכנס למיטה. הוא יהדק את השמיכה חזק לגופו, יריח את הריח של נגה ויתפלל לאלוהים שהתקופה הזאת תיגמר.
נכתב לפני 12 שנים ו-9 חודשים
פביולה היא האשה שיושבת על הספסל שמול האגם ומסתכלת בהשתקפות הירח במים משעה אחד ארבעים עד שתיים לפנות בוקר כל לילה שבין שבת לראשון.
אחרי כמעט שנה שלמה שראיתי אותה כל שבוע באותו מקום, אזרתי אומץ והתיישבתי לידה. ישבנו בשתיקה מהסוג היפה, צופים בתנודות המים הרכות של האגם. דקה לפני שתיים, פביולה הסתובבה והביטה ישירות לתוך עיני. היא לא מצמצה אפילו פעם אחת. בשתיים בדיוק היא קמה בלי לומר מילה והתרחקה לכיוון האפלה. מבט עיניה עדיין צרוב במוחי. וממבט עיניה, נפרס לפני כמו מגילה כל סיפור חייה.
פביולה בת עשרים וארבע. שיער גלי שחור משחור שמגיע עד לאמצע הגב , למעט פס צבעוני בצד שמאל ליד האוזן שמתחלף בהתאם למצב הרוח שלה באותו שבוע. היא לא גבוהה ולא נמוכה, משהו באמצע. היא שוקלת חמישים ושתים קילוגרם ומאתיים גרם. עיניים בצבע חום דבש שמהפנטות אותך וחיוך שוכבש אותך סופית.
פביולה עובדת כמוכרת במזנון שליד הפארק הכי גדול בעיר. היא עובדת שם מאז שהייתה בת שבע עשרה. היא אוהבת להסתכל על התנהגותם של אנשים בין המדפים העמוסים במזון, איך הם מתייחסים לילד שלהם, איך הם מעבירים בלחש רכילויות עסיסיות לקונה אחר. פביולה שמה לב לפרטים הכי קטנים, מי בודק את התאריך שעל החלב לפני שהוא קונה, מי שם את הכסף על הקופה ומי מושיט לה אותה ביד, מי תמיד מדבר בפלאפון ומי תמיד ממהר, מי שמשלם תמיד סכום מדויק, כולל אגורות, כדי שהיא לא תצטרך לעבוד קשה. עשרות אנשים הכירו את פביולה. לפעמים אנשים היו נכנסים לא כדי לקנות דברים, רק להיות עם פביולה. כולם היו יודעים שאם אתה עצוב או משהו מטריד אותך, או אם אתה סתם משועמם ובא לך להעביר את הזמן- אתה יכול לפנות אליה. במבט אחד, בלי שתאמר מילה, היא הייתה מזהה שיש בעיה, היא הייתה מחייכת אליך, שואלת, מתעניינת, מביאה טישו במקרים שצריך. היית רואה בעינייה שבאמת אכפת לה, שהיא אוהבת אותך אהבה ללא סיבה וללא תנאי, ושהיא רוצה בכל מאודה שיהיה לך טוב. אחרי שהיית נרגע ופורק הכל, היא הייתה מייעצת לך, מביאה מספר טלפון של מישהו שיכול לעזור, לפעמים, באה בעצמה בסוף המשמרת כדי לעשות מה שהיא יכולה, או כדי לשמוע עוד. ידה העדינה הייתה נוגעת על כתפך בעודה מדברת, והייתה הופכת את הכל לפחות שחור. אם היית מגיע סתם כדי לדבר ולהעביר את הזמן, פביולה הייתה יושבת איתך וצוחקת על אירועי היום, מדברת בהתלהבות בלתי פוסקת על נושאים בוערים בחברה ופותרת איתך את התשחץ והסודוקו היומיים בעמוד האחורי של העיתון. לא היה אדם שנכנס למזנון ולא יצא משם יותר רגוע ומחוייך ממה שנכנס.
פביולה לובשת כל יום ג'ינס צמוד וחולצה קצרה, בדר"כ שחורה או לבנה, ונעלי אולסטאר סגולות, ותיק צד בצבע כחול עמוק. היא האמינה שהסתר חיצוני מבליט את היופי הפנימי, ולהפך. אז היא לא הלכה עם מכנסונים קצרים או גופיות עם מחשוף עמוק. באירועים מיוחדים היא פותחת את הארון ולובשת את השמלה האדומה עם נעלי העקב הלבנות הגבוהות. האיפור והאודם שלה היה משתנה כל יום, והלק שהייתה שמה על ציפורניה תמיד גרם לגברים לחייך חיוך קטן בזווית הפה ולבנות העשרה להתלהב ולצרוח ולשאול ולנסות ולרוץ לחנות הקוסמטיקה שבקניון.
פביולה הייתה גרה בדירת שני חדרים. לא היה בה הרבה. בחדרון היה שולחן עבודה, מחשב ניד וזוג רמקולים עצומים. פביולה הייתה שומעת בעיקר רוק כבד ומטאל. אבל לא את המטאל של היום, עם כל הצרחות החסרות משמעות. היא הייתה שומעת את הלהקות מטאל של פעם, שהביאו לנשמה שלך רגש שאיש לא מסוגל להסביר במילים, גרמו ללב לפעום בקצב שונה והמנגינה עדיין הייתה מהדהדת במוחך שעות אחרי שהשיר היה מסתיים. לפעמים היה שומעת את הפופ המודרני ורוקדת לעצמה בהתלהבות, צורחת כמו ילדה קטנה בהופעה של בריטני ספירס. צמוד לחדר הזה היה שרוקלחת. החדר השני כלל מטבחון קטן, שני מדפים עמוסים בספרים שהחליפה מדי פעם בספרייה העירונית ומיטה זוגית. היא אהבה את הדירה שלה. בכל קיר בחדר היה נוף אחר, ושהיא הייתה שוכבת על המיטה היא הייתה יכולה לדמיין שהיא במדבר עצום, או בשדה מלא פרחים צבעוניים, או בשקיעה מול הים, או בין עשרות בניינים ומאות אנשים בעיר הומה ושוקקת חיים. על התקרה היות מצויירים אלפי כוכבים, וכשהיא הסתכלה למעלה היא הייתה מדמיינת שהיא שוכבת לצדו של אהוב ליבה ומביטה איתו בכוכבים.
אבל פביולה הייתה לבדה. היא לא הסכימה לעצמה להתאהב. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תיתן לזה לקרות. היא לא תהיה זו שתתן את כל ליבה למישהו ובסוף תשבור לשניהם את הלב ותגרום להם סבל רב. היא לא יכולה להרשות על עצמה לסמוך על מישהו במאה אחוז, ואם לא סומכים על הבן זוג במאה אחוז, אז מה זו אהבה? היא לא יכולה להרשות לעצמה להיפגע ולא יכולה להרשות לעצמה לפגוע. אז היא חיה ממחמאה למחמאה, מחיוך ביישני שאדם שלח אליה בשעה שהניח שקית חלב על הדלפק, מצחוק של ילד, מיד מלטפת. לפעמים היא הייתה מביאה בחור ללילה, אך ביום שאחרי היה ברור לשניהם שזה לא יימשך. שזה לילה אחד ותו לא.
לפביולה אין משפחה. ההורים שלה גירשו אותה מהבית בגיל חמש עשרה אחרי שהם ראו דם על הכרית שלה וגילו שהיא חותכת ורידים. הם לא רצו בת משוגעת, כמו האנשים בקבוצה שיושבת בסמטה המכוערת של העיר. אז היא יצאה מהבית ולא חזרה לשם לעולם. גם הוריה לא באו לחפש אותה מעולם. וזה כל מה שיש להגיד על המשפחה של פביולה.
בכל יום שלישי, בשעה שבע בערב, פביולה הייתה הולכת לבית אבות. הרבה בני אדם הולכים להתנדב עם ילדים, ואף אחד לא שם לב, שמשאירים את הזקנים מאחור, נותנים להם להירקב בבדידותם למוות בימיהם הספורים.
פביולה לא עשתה הרבה. היא לא חילקה אוכל או שטפה כלים עם שאר העובדות, היא גם לא ניקתה את החדרים. היא רק הקשיבה. היא הייתה שם לידם, החזיקה להם את היד, והקשיבה להם בזמן ששפכו את לבם לפניה. הם דיברו על הנכדים והילדים שלא באים לבקר, על המחלות, החולשה שבגוף, הפחד מהמוות. על ימי המלחמה שחוזרים אליהם בסיוטים. היא הייתה כמו הבת שלהם, או הנכדה שלהם. שהיא יצאה בשעה תשע מבית האבות, היא הרגישה תחושת סיפוק. הסיפוק הזה שגורמים למישהו להרגיש קצת יותר טוב. שנותנים לו עוד מספר ימים לחיות.
סוף השבוע הוקדש לחיי החברה שלה. מסיבות, ים, חידוש קשרים עם אנשים, שיחות נפש לתוך הלילה על הגבעה הירוקה. בימים אלה פביולה הרגישה שהיא מלאת אהבה לעולם, והעולם מלא אהבה אליה. היא הרגישה שאוהבים אותה באמת. זה עשה אותה מאושרת.
מעולם לא קרה שמישהו נפגע מפביולה. וגם לא הייתה סיבה. אם מישהו התנהג לפי דעתה לא במקום, היא הייתה אומרת את זה בטון ענייני, עם חיוך קטן אחרי זה. לעולם לא נשמע כעס בקולה. היא מעולם לא צחקה על בני אדם.
מעולם לא קרה שמישהו ראה את פביולה בוכה.
לפביולה יש אקדח כסוף במגירה בשולחן שבחדר העבודה ואולר בכיס השמאלי של הג'ינס. היא מתאמנת בקרב מגע כבר שש שנים. פביולה נאנסה באחד הלילות בלי ירח על ידי בחור קרח וחסון שהייתה בגיל שש עשרה. היא עדיין זוכרת כמה היא ניסתה להיאבק ללא הצלחה. היא זוכרת את כל מה שהוא עשה לה, שלב אחרי שלב. היא זוכרת את אדישותה של המשטרה. מאז אותו מקרה היא החליטה שהיא לא תיתן לזה לקרות שוב. שלא יעבור עליה עוד לילה אפל ונורא כמו הלילה ההוא.
בכל לילה בין שבת לראשון, בשעה אחת בדיוק, פביולה הייתה נוסעת באופניים להירים שבצידי העיר. כשהיגיעה לקצה ההרים. היא הייתה יורדת מהאופניים וצועדת עד שהגיעה לראש ההר הכי גבוה ומביטה על הירח.
והיא הייתה צורחת.
צורחת את כל השהבוע שעבר עליה.
צורחת את הצעקות שלקוח צעק עליה.
צורחת את העלבונות שספגה מזקן לא כל-כך סימפטי.
צורחת את הפלאשבקים מאותו לילה ארור.
צורחת את המילים על חברועל אהבה שנשלחו אליה שוב ושוב מחברותיה.
צורחת את כל השאלות על להקים משפחה ועבודה מסודרת ובית גדול ומכונית
היא הייתה צורחת, ומסלקת את כל השנאה, את כל הכעס ואת כל הסבל מגופה.
ושהפסיקה, והשתיקה מילאה את הכל. היא הרגישה נקייה ורגועה יותר מכל שעה אחרת בשבוע. ואז היא הייתה יורדת מההר ונוסעת לאגם. היא הייתה מתיישבת על הספסל בצד ימין, ונתנה להשתקפות הירח באגם למלא אותה באושר ובאהבה.
נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים
