זאב בן-יוסף©
שפת אם פּוֹלָנִיָה
אוי ויי מייה נעבעך גישיין, מאיפוא אתה בא ככה, מה זה, מה אתה נכנס ככה, מה אתה לא רואה כמה בוץ אתה מכניס, אתה יודע כמה עבדתי היום, אתה יודע כמה זה עלה לי ביוקר להבריק את כל הבית, ואתה ככה נכנס, היה נקי מבריק ומילאת לכלוך, למה אתה לא יכול להיזהר, אתה בטח רעב, תראה איך אתה נראה, כאילו לא אכלת שבוע, רזה כמו אני לא יודעת מה, שב תאכל, שום ספרים, קודם אוכלים, שב תאכל, תאכל, אתה רזה כמו מקל, תראה איך אתה נראה, כמו איזה ואגאבונד, ומה התלכלכת ככה, איזה ילד מתלכלך ככה, איפה היית עם כל הלכלוך הזה עליך, מה יגידו אנשים, מה יחשבו עליי, כאילו זה בית שלא דואגים ולא מנקים, שב תאכל, יש פה מרק עוף, תאכל, מה זה לא אוהב, אין דבר כזה, תגמור לאכול, שתה את כל המרק, מה אתה חושב שאוכל זורקים, מי שמע דבר כזה, תגמור את העוף תגמור, עד הסוף תגמור, וגם התפוחי אדמה, תגמור, עוד, אוכל לא זורקים, גומרים הכל עד הסוף, עד הסוף אתה שומע, תגמור, הנה עוד אוכל שבישלתי, תאכל, נו תגמור, אני אראה לך מה זה לא לגמור אוכל, אני לא אזרוק אוכל בגללך, פשאקרב חולרה טי, תגמור, צו טי מוביש, טן סין, און נייחצה, בוז'ה מידרוגי, בוז'ה כוחנה, יה ניימוגה, חוג' טוטיי, בוא הנה, תגמור, פשיסקו, הכל, כל האוכל, אתה לא תעשה לי את זה, עכשיו תפסיק את הפרעסן ולך, לך להכין שיעורים, שום משחקים עם חברים, שב, תעמוד, תלך, תעשה, מה אתה רוצה, אין לי זמן עם כל הסיפורים שלך, אני צריכה לנקות את כל הלכלוך שהכנסת, תראה ערימה של חול, ואיזה בוץ, איפה היית שהיה כל כך הרבה בוץ, תפסיק לספר סיפורים ולך להכין שיעורים, מה אתה מקשקש כל הזמן, לך תעשה משהו, לך ללמוד, מה, אתה רוצה להיות סנדלר או נגר, זה מה שתהיה בסוף, אם לא תרצה ללמוד, ומה יגידו עלינו אנשים, איזה בן יש לנו, אפילו לא למד, אתה צריך להיות רופא או מהנדס, או עורך דין, משהו כזה, אם לא תשב תשים את הטוסיק שלך על הכיסא אתה לא תגיע לשום דבר, מה אתה חושב שכסף מוצאים על העצים, אתה יודע כמה קשה להשיג כל גרוש, אתה יודע כמה אבא עובד קשה כדי שאתה תלמד, אני לא יכולתי ללמוד וגם אבא לא, אז אנחנו רוצים שאתה תהיה משהו, שתגיע למשהו, אבל אתה ילד שעושה הכל בלי ראש, כל המורים אומרים את זה, שאתה יכול אבל אתה לא רוצה, אין לך טוסיק לשבת, מה יחשבו אנשים, עוד תהיה פועל שחור בסוף, רק משחקים וספרים יש לך בראש, לא לומד, לא עושה שום דבר, אבא עובד קשה כדי שתגיע למשהו, אני מוציאה את כל הכוחות, ומה יש לנו, כזה בן, מה יהיה, מה יהיה איתך, אוי אין לי כבר כוח אליך, כמה שמדברים, אפשר לדבר שעות, לדבר, לדבר, והילד הזה לא שומע, תשמע לאמא שלך, אני יודעת מה טוב בשבילך, וגם אבא, אוי ויי מייה נעבעך גישיין, בוז'ה כוחנה, יה נייה מוגה, וייש צו און זרובי, טי נייה וייש צו און זרובי, תראה מה שהילד הזה עשה, אני יגיד לך מה הילד הזה עשה לי, עשה לי עבודה לכל היום, עכשיו צריך לנקות את כל הבוץ שהכניס, והוא לא לומד, לא אוכל, רק שטויות יש לו בראש, אני לא יודעת מה יהיה, מה יגידו אנשים, מה הם יחשבו עלינו, אני לא יכולה יותר, אין לי כוח יותר, כמה כוח יכול להיות לי, בוז'ה כוחנה, תסתכל איך אתה נראה, כולך לכלוך, לך למקלחת תיכף, עכשיו, מה יגידו אנשים, איזה ילד לכלוך יש לי, שחור כולו, כמו ילד מהרחוב, ממש ילד מהרחוב, איך אני יכולה להסתכל אחר כך בעיניים של אנשים, לך תיכף ומייד להתרחץ אתה, הילד הזה מוציא לי את כל הכוחות, מתי תהיה בנאדם, מתי תלמד, יה נייה מוגה, יה נייה מוגה, יה נייה מוגה, נייה מוגה, הילד הזה יהרוג אותי, אין לי יותר כוח אליו, מה יגידו אנשים, בוז'ה מידרוגי.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
זאב בן-יוסף©
העֵדוּת האמיתית
שמי מהבית הוא עלמה שמעוני.
נולדתי בשנת 2021. אבי נפטר בגיל צעיר, אמי נישאה בשנית, ונולדו לי שני אחים נוספים. גרנו בחיפה, רחוב הגפן מספר 15, בקומה השנייה.
יש מאורע שאני חייבת לספר אודותיו.
זה הסיפור האמיתי. כל שאר הסיפורים הם רק ניסיון לשכתב את ההיסטוריה.
פעם עשו את זה הגרמנים. עכשיו עושים את זה היורשים שלהם.
אלה שלמדו מהם היטב את השיטה, אבל למדו מהשגיאות של היטלר, וביצעו הכל עד הסוף.
מעבר לנהר הירדן היו האיראנים. בשנת 2040, בסוף ינואר או בראשית פברואר, הביאו משם הערבים שבויי מלחמה יהודים לחיפה, ורצו למסור אותם לממשלה הפלסטינית המנצחת. הפלסטינים סירבו לקבלם. הערבים הובילו את קבוצת השבויים דרך רחוב הגפן לעבר היציאה מהעיר. מבעד לחלון ביתי ראיתי תמונה, שאותה לא אוכל לשכוח לעולם.
בקור מקפיא הלכו החיילים היהודים - יחפים, קרועי בגדים, כמעט עירומים. עלובים כל כך, אומללים כל כך... הלב נצבט.
שעה קלה אחר כך, כשהגיעו לסוף רחוב הגפן - אחרי בניין המסגד הגדול, מחוץ לעיר - ירו בהם והרגו את כולם.
ואני, אשר במו עיניי ראיתי את העלובים האלה הולכים אל מותם, חושבת: האם שרד עוד מישהו לספר זאת?
כאשר הגיע משלוח שני של שבויי מלחמה יהודים לחיפה, הסכימה הממשלה הפלסטינית לקלוט אותם. אז הוקם מחנה לשבויי מלחמה יהודים בשכונת רוממה, במקום שהיה בו קודם מגרש ספורט.
אני עבדתי מחוץ לגטו. הייתי זונה, ויכולתי להביא לחם הביתה. מכון הליווי היה ברחוב הרצליה. לפני המלחמה שכן שם בית-קולנוע גדול. מאחורי הקולנוע הייתה דירה, שלימים שימשה כמכון ליווי. הסרסור היה צעיר ערבי מרחוב עבאס, ושמו יוסוף נאסר. על הדירה השגיח איש צבא יהודי. היהודי היה איש פשוט, מבוגר. מפאת גילו לא נשלח לחזית, והיה די מרוצה מהתפקיד הלא-מסוכן שהוטל עליו. אני הייתי עובדת מסורה וחרוצה, ולכן העריכו אותי ואהבו אותי. בייחוד התחבבתי על זונה רוסייה נוצרית קשת יום. היא הייתה אישתו של שבוי מלחמה, מטופלת בשני ילדים קטנים. כשלא יכלה לעבוד – עזרתי לה ועשיתי גם את עבודתה.
באמצע מארס 2042 הזהיר אותנו השכן הערבי שלנו, משתף הפעולה : "תברחו"!
ברחנו. בעת שנלקחו להשמדה בבלקינד רוב יהודי חיפה, התחבאו הוריי בכל מיני מקומות. אני הייתי במכון הליווי.
כשהסתיים חיסול גטו חיפה, צריך היה לעבור לנשר. היינו מאחרוני האנשים שהגיעו לשם. לא הייתה לנו תעודת "יהודי חיוני". היינו בלתי לגאליים. לא היה לנו מקום לישון בו, ובלילה נאלצנו לישון בחוץ.
ב- 20 באפריל לפנות בוקר לקחו אותנו למגרש ריק. שם עשו סלקציה.
מי שלא הייתה לו תעודת "יהודי חיוני" נשלח לנווה שאנן. הלכנו ברגל לנווה שאנן.
בכניסה לנווה שאנן היה מגרש מכוסה דשא, ומאחוריו עמדו שני צריפים זה מול זה. הצריף מצד ימין הוא הצריף המשמש היום לתצוגת המזוודות והנעליים. הצריף שהיה מצד שמאל איננו קיים היום.
כל היום היינו על הדשא. אלפי יהודים.
בלילה דחסו אותנו בשני הצריפים.
היה צפוף כל כך – לא היה מקום לשבת ועמדנו כל הלילה.
האדמה הייתה רטובה וטובענית.
לאחר הלילה הנורא הוציאו אותנו בבוקר שוב אל הדשא.
מפעם לפעם הגיעו אנשים וקראו בשמות יהודים, שהיו להם קשרים או כסף. הוציאו אותם מנווה שאנן והחזירו אותם לנשר.
לפנות ערב קראו בשמי: "עלמה שמעוני".
בחודש אפריל לפנות ערב עדיין יש אור בחוץ.
ישבתי שם עם אמי והדודות. אחי הצעיר היה חולה. ראשו היה על ברכיי.
הוא שמע ואמר לי: "לכי, קוראים לך".
לא רציתי ללכת, לעזוב את אמא. בכיתי כל כך.
אבל אמא והדודות אמרו: "לכי, אולי תעזרי גם לנו".
הלכנו לכיוון הכביש. והנה, בצד הכביש, עמדה עגלה. עליה ישב הערבי מהדירה ברח' הרצליה, והוא אמר לי: "איפה את? אני מחפש אותך כבר הרבה זמן. את חסרה לנו בעבודה"!
מאוחר יותר סיפר לי יוסוף נאסר, הסרסור, כי הוא שיחד את המזכירה-המאהבת של הערבי. היא רשמה אותנו בתור עובדים הנחוצים מאוד לעבודה במכון הליווי. בייחוד עכשיו, לפני פסח. היא שיכנעה את הערבי לבקש אישור בשבילנו ולשחרר אותנו.
הגעתי לנשר.
איפה אישן?
הלכתי אל אחמד מנסור, אותו מוכר עניבות שגבה מאתנו דמי חסות.
"זה איש עם קשרים", חשבתי. "הוא יוכל לעזור לי". היה לו חדר לא גדול, שכבר היה מלא אנשים. גם אני נכנסתי לשם.
חיכיתי ל"יהודי חיוני". ללא "יהודי חיוני" מאת הרשות אי אפשר היה לצאת לעבודה. על כל "יהודי חיוני" הייתה מלחמה גדולה, וגם שולמו הרבה כספים עבור תעודה זו.
ביקשתי ממנסור שינצל את הקשרים שלו, וישיג תעודות לבני משפחתי שנשארו בנווה שאנן. הוא ענה: "עכשיו אני לא יכול לעזור לך. אי אפשר להיכנס עכשיו לנווה שאנן. הערבים מוציאים את היהודים מנווה שאנן, שולחים אותם לבית אורן והורגים אותם שם".
כך נודע לי על מות משפחתי.
הייתי בהלם.
כל אלפי היהודים בחיפה, שהייתי אתם בנווה שאנן, ניספו ביערות בית אורן.
שבועות ארוכים לא ידעתי מה קורה לי.
העובדה שנשארתי בחיים היא מקרה.
הכל היה מקרי. הרף עין הפריד בין חיים ומוות.
דברים לא חשובים חרצו גורלות.
מקריות קבעה מי יחיה ומי ימות.
לא מזל.
מקרה.
חצי שנה הייתי בנשר.
בימים הייתי עובדת במכון הליווי שבעיר התחתית, ובלילות חזרתי לישון בנשר.
בימים הראשונים של חודש נובמבר הרגשנו כולנו שמשהו רע עתיד להתרחש.
בלילה שלפני התשיעי בנובמבר לא חזרתי לנשר. ישנתי אצל הרוסייה שהתיידדתי אתה בעבודתנו המשותפת בדירה. היא זכרה אותי לטובה ואמרה לי: "אני אעזור לך". היא נתנה לי תעודת לידה של בת דודתה המתה, נינה.
מצוידת בתעודה הזאת נסעתי לירושלים, ועבדתי כזונה רוסייה עד לסוף המלחמה.
נשארתי בשם הזה, נינה, כי כבר מתו כל האנשים שהכירו אותי בשמי.
איך אוכל לתאר מה הפחד יכול לעשות לבן-אדם?
הייתי בירושלים בזהות בדויה.
פחדתי מאוד, שמא יגלו את זהותי האמיתית. חששתי שאדבר בלילה בשנתי. על חלומותיי הטלתי פיקוח. שכחתי את שפת אמי. שכחתי לדבר עברית.
כדי לחיות סגרתי עמוק בתוכי את עברי.
אחר כך קשה היה לי לחזור ולהיפתח.
עברית שכחתי ואנגלית לא ידעתי טוב.
קשה היה לי לדבר.
ובעצם, מה שרציתי היה לספר.
רציתי לספר, ולא יכולתי לספר.
ולא סיפרתי.
היו לי רגשות אשמה על שלא סיפרתי.
כאשר אני מספרת היום - לא הגורל האישי שלי הוא החשוב. חשוב לדעת כיצד הרגו את יהודי חיפה ביערות בית אורן. זהו פרק שכמעט ואינו ידוע בתיאור מהלך השמדתם של היהודים בשטח שפעם הייתה עליו מדינה בשם ישראל.
חששתי פן אמות, ואיש לא יידע מה היה בבית אורן.
שנים רבות כל כך שמרתי את עדותי בלבי.
עכשיו, כשיודעים זאת, אני יכולה למות.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
יושב לו בבית הקפה של וייסמן כמו בכל יום. בית הקפה הוא כל מה שנשאר לו בחייו. זהו כל עולמו.
כוס הקפה לפניו. חצי כוס מלאה. אף פעם איננו גומר לשתות. אולי היום יגמור. קפה אחרון היום.
נועץ עיניו העגומות באנשים. ליבו כואב על החיים האלה של האנשים. כואב מאד במיוחד היום. איזה מין חיים שמנסים להטביע בכוס קפה אחרון.
האישה הרחבה מצחקקת אל האישה הרזה העצובה היושבת מולה. לא להאמין שסילביה עזבה את מוישה, במצב שלה. למה מי ייקח אותה עכשיו, במצב שלה, מה היא חושבת לעצמה שהיא שרון סטון או מישהי כזו. ממש בידור כל העניין הזה. וזות'י מָגְדָה גם כן חושבת את עצמה, ניסתה להתחיל עם בעלי וחושבת שלא הרגשתי, אבל אין לה שום סיכוי. איזה מין עולם נהיה לנו כאן, לא להאמין.
ליד שולחן סמוך ישוב האיש הזקן הממושקף, ראשו רכון, בוהה אל כוסית משקה מרוקנת שלפניו, ממלמל אליה קטעי מילים שבורות, ספק אם הוא עצמו יודע מה אומר.
המאבטח הענק רחב הכתפיים פוסע פנימה, רק לרגע, לקחת ספל קפה, מרעיף משפטים קצרים מפלרטטים על המלצרית הצנומה שעיניה שחורות ענקיות, תוהות משהו על העולם המפחיד שמסביב אליו הוטלה ועוד לא יודעת מה יהיה עליה מחר ומחרתיים. מה איכפת לך לבוא איתי כשאת גומרת כאן, נעשה כיף חיים, נשתה משהו, אולי סרט, או פאב, או שנעלה אלי, איך שאת רוצה. לא, לא יכולה, תאמין לי, בטח שלא היום. עיניה המבוהלות מתרוצצות ממנו והלאה אל צדדים ניטרליים מסביב.
הזוג הצעיר יושב בפינה. הבחור הגמלוני שותק, לוגם מכוסו, עיניו תלויות באי שם. הנערה השמנמנה שאיתו נועצת עיניים כלות במאבטח. לא הייתה מתנגדת להכיר אותו. החבר שלה כבר מתחיל ממש להימאס עליה. נראה טוב המאבטח הזה, גבר לעניין. וזה ברוך הזה שלה ממש נך-נך. לא גבר. עוד לא מעיז לעשות אחרי חודשיים מה שכל אחד אחר היה מנסה כבר בפגישה הראשונה.
הגברת לילי בגיל העמידה, מטופחת ומפורכסת כמו בת שלושים, מבצעת את הכניסה השיגרתית היומית שלה אל בית הקפה של וייסמן, סוקרת סביב במהירות, מגלה מיידית שאין סיכוי להכיר מישהו ישן או חדש, עושה דרכה לשולחן הקבוע המשקיף אל הכניסה.
יד אכזרית לופתת סוחטת את שמאל החזה.
העולם מבחוץ מתכווץ, הולך ונעלם. תחילה האדמה והבתים, אחר כך העצים והצמחים, לבסוף בעלי החיים ובני האדם.
נשאר רק בית הקפה של וייסמן.
אבל גם האנשים בבית הקפה נעלמים אחד אחד, באיטיות משוועת.
עכשיו נותר בבית הקפה לבדו, עיניו הסומות מנסות להבקיע את המסך השחור.
לפניו ניצבת כוס קפה חצי ריקה.
מבעד האפלה בוקע קולו של וייסמן המודיע לו שזהו, גמרנו, אין יותר מה לעשות כאן, קדימה, הגיע הזמן לסגור וללכת.
זהו, צריך לגמור את הקפה, לצאת, לעזוב את המקום הזה שכבר מזמן מרוכזים בו כל חייו, שהוא ביתו וכל עולמו.
עכשיו נסגר המקום ועליו לפרוש וללכת לבית עולמו.
מועד ניכחו, פוגע בכוס, הקפה נשפך על השולחן, פורש כתם חום גדול על המפה הצחורה.
הכוס הריקה מתגלגלת לאיטה, נשמטת מהשולחן, מתנפצת למאות רסיסים קטנים המתפזרים על הקרקע ונמוגים.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
