פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 332 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים קפה אחרון זאביק
יושב לו בבית הקפה של וייסמן כמו בכל יום. בית הקפה הוא כל מה שנשאר לו בחייו. זהו כל עולמו.
כוס הקפה לפניו. חצי כוס מלאה. אף פעם איננו גומר לשתות. אולי היום יגמור. קפה אחרון היום.
נועץ עיניו העגומות באנשים. ליבו כואב על החיים האלה של האנשים. כואב מאד במיוחד היום. איזה מין חיים שמנסים להטביע בכוס קפה אחרון.
האישה הרחבה מצחקקת אל האישה הרזה העצובה היושבת מולה. לא להאמין שסילביה עזבה את מוישה, במצב שלה. למה מי ייקח אותה עכשיו, במצב שלה, מה היא חושבת לעצמה שהיא שרון סטון או מישהי כזו. ממש בידור כל העניין הזה. וזות'י מָגְדָה גם כן חושבת את עצמה, ניסתה להתחיל עם בעלי וחושבת שלא הרגשתי, אבל אין לה שום סיכוי. איזה מין עולם נהיה לנו כאן, לא להאמין.
ליד שולחן סמוך ישוב האיש הזקן הממושקף, ראשו רכון, בוהה אל כוסית משקה מרוקנת שלפניו, ממלמל אליה קטעי מילים שבורות, ספק אם הוא עצמו יודע מה אומר.
המאבטח הענק רחב הכתפיים פוסע פנימה, רק לרגע, לקחת ספל קפה, מרעיף משפטים קצרים מפלרטטים על המלצרית הצנומה שעיניה שחורות ענקיות, תוהות משהו על העולם המפחיד שמסביב אליו הוטלה ועוד לא יודעת מה יהיה עליה מחר ומחרתיים. מה איכפת לך לבוא איתי כשאת גומרת כאן, נעשה כיף חיים, נשתה משהו, אולי סרט, או פאב, או שנעלה אלי, איך שאת רוצה. לא, לא יכולה, תאמין לי, בטח שלא היום. עיניה המבוהלות מתרוצצות ממנו והלאה אל צדדים ניטרליים מסביב.
הזוג הצעיר יושב בפינה. הבחור הגמלוני שותק, לוגם מכוסו, עיניו תלויות באי שם. הנערה השמנמנה שאיתו נועצת עיניים כלות במאבטח. לא הייתה מתנגדת להכיר אותו. החבר שלה כבר מתחיל ממש להימאס עליה. נראה טוב המאבטח הזה, גבר לעניין. וזה ברוך הזה שלה ממש נך-נך. לא גבר. עוד לא מעיז לעשות אחרי חודשיים מה שכל אחד אחר היה מנסה כבר בפגישה הראשונה.
הגברת לילי בגיל העמידה, מטופחת ומפורכסת כמו בת שלושים, מבצעת את הכניסה השיגרתית היומית שלה אל בית הקפה של וייסמן, סוקרת סביב במהירות, מגלה מיידית שאין סיכוי להכיר מישהו ישן או חדש, עושה דרכה לשולחן הקבוע המשקיף אל הכניסה.
יד אכזרית לופתת סוחטת את שמאל החזה.
העולם מבחוץ מתכווץ, הולך ונעלם. תחילה האדמה והבתים, אחר כך העצים והצמחים, לבסוף בעלי החיים ובני האדם.
נשאר רק בית הקפה של וייסמן.
אבל גם האנשים בבית הקפה נעלמים אחד אחד, באיטיות משוועת.
עכשיו נותר בבית הקפה לבדו, עיניו הסומות מנסות להבקיע את המסך השחור.
לפניו ניצבת כוס קפה חצי ריקה.
מבעד האפלה בוקע קולו של וייסמן המודיע לו שזהו, גמרנו, אין יותר מה לעשות כאן, קדימה, הגיע הזמן לסגור וללכת.
זהו, צריך לגמור את הקפה, לצאת, לעזוב את המקום הזה שכבר מזמן מרוכזים בו כל חייו, שהוא ביתו וכל עולמו.
עכשיו נסגר המקום ועליו לפרוש וללכת לבית עולמו.
מועד ניכחו, פוגע בכוס, הקפה נשפך על השולחן, פורש כתם חום גדול על המפה הצחורה.
הכוס הריקה מתגלגלת לאיטה, נשמטת מהשולחן, מתנפצת למאות רסיסים קטנים המתפזרים על הקרקע ונמוגים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים נהנתי לקרוא MIKHEL (ל"ת)
-
