פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1296 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים העֵדוּת האמיתית זאביק
זאב בן-יוסף©
העֵדוּת האמיתית
שמי מהבית הוא עלמה שמעוני.
נולדתי בשנת 2021. אבי נפטר בגיל צעיר, אמי נישאה בשנית, ונולדו לי שני אחים נוספים. גרנו בחיפה, רחוב הגפן מספר 15, בקומה השנייה.
יש מאורע שאני חייבת לספר אודותיו.
זה הסיפור האמיתי. כל שאר הסיפורים הם רק ניסיון לשכתב את ההיסטוריה.
פעם עשו את זה הגרמנים. עכשיו עושים את זה היורשים שלהם.
אלה שלמדו מהם היטב את השיטה, אבל למדו מהשגיאות של היטלר, וביצעו הכל עד הסוף.
מעבר לנהר הירדן היו האיראנים. בשנת 2040, בסוף ינואר או בראשית פברואר, הביאו משם הערבים שבויי מלחמה יהודים לחיפה, ורצו למסור אותם לממשלה הפלסטינית המנצחת. הפלסטינים סירבו לקבלם. הערבים הובילו את קבוצת השבויים דרך רחוב הגפן לעבר היציאה מהעיר. מבעד לחלון ביתי ראיתי תמונה, שאותה לא אוכל לשכוח לעולם.
בקור מקפיא הלכו החיילים היהודים - יחפים, קרועי בגדים, כמעט עירומים. עלובים כל כך, אומללים כל כך... הלב נצבט.
שעה קלה אחר כך, כשהגיעו לסוף רחוב הגפן - אחרי בניין המסגד הגדול, מחוץ לעיר - ירו בהם והרגו את כולם.
ואני, אשר במו עיניי ראיתי את העלובים האלה הולכים אל מותם, חושבת: האם שרד עוד מישהו לספר זאת?
כאשר הגיע משלוח שני של שבויי מלחמה יהודים לחיפה, הסכימה הממשלה הפלסטינית לקלוט אותם. אז הוקם מחנה לשבויי מלחמה יהודים בשכונת רוממה, במקום שהיה בו קודם מגרש ספורט.
אני עבדתי מחוץ לגטו. הייתי זונה, ויכולתי להביא לחם הביתה. מכון הליווי היה ברחוב הרצליה. לפני המלחמה שכן שם בית-קולנוע גדול. מאחורי הקולנוע הייתה דירה, שלימים שימשה כמכון ליווי. הסרסור היה צעיר ערבי מרחוב עבאס, ושמו יוסוף נאסר. על הדירה השגיח איש צבא יהודי. היהודי היה איש פשוט, מבוגר. מפאת גילו לא נשלח לחזית, והיה די מרוצה מהתפקיד הלא-מסוכן שהוטל עליו. אני הייתי עובדת מסורה וחרוצה, ולכן העריכו אותי ואהבו אותי. בייחוד התחבבתי על זונה רוסייה נוצרית קשת יום. היא הייתה אישתו של שבוי מלחמה, מטופלת בשני ילדים קטנים. כשלא יכלה לעבוד – עזרתי לה ועשיתי גם את עבודתה.
באמצע מארס 2042 הזהיר אותנו השכן הערבי שלנו, משתף הפעולה : "תברחו"!
ברחנו. בעת שנלקחו להשמדה בבלקינד רוב יהודי חיפה, התחבאו הוריי בכל מיני מקומות. אני הייתי במכון הליווי.
כשהסתיים חיסול גטו חיפה, צריך היה לעבור לנשר. היינו מאחרוני האנשים שהגיעו לשם. לא הייתה לנו תעודת "יהודי חיוני". היינו בלתי לגאליים. לא היה לנו מקום לישון בו, ובלילה נאלצנו לישון בחוץ.
ב- 20 באפריל לפנות בוקר לקחו אותנו למגרש ריק. שם עשו סלקציה.
מי שלא הייתה לו תעודת "יהודי חיוני" נשלח לנווה שאנן. הלכנו ברגל לנווה שאנן.
בכניסה לנווה שאנן היה מגרש מכוסה דשא, ומאחוריו עמדו שני צריפים זה מול זה. הצריף מצד ימין הוא הצריף המשמש היום לתצוגת המזוודות והנעליים. הצריף שהיה מצד שמאל איננו קיים היום.
כל היום היינו על הדשא. אלפי יהודים.
בלילה דחסו אותנו בשני הצריפים.
היה צפוף כל כך – לא היה מקום לשבת ועמדנו כל הלילה.
האדמה הייתה רטובה וטובענית.
לאחר הלילה הנורא הוציאו אותנו בבוקר שוב אל הדשא.
מפעם לפעם הגיעו אנשים וקראו בשמות יהודים, שהיו להם קשרים או כסף. הוציאו אותם מנווה שאנן והחזירו אותם לנשר.
לפנות ערב קראו בשמי: "עלמה שמעוני".
בחודש אפריל לפנות ערב עדיין יש אור בחוץ.
ישבתי שם עם אמי והדודות. אחי הצעיר היה חולה. ראשו היה על ברכיי.
הוא שמע ואמר לי: "לכי, קוראים לך".
לא רציתי ללכת, לעזוב את אמא. בכיתי כל כך.
אבל אמא והדודות אמרו: "לכי, אולי תעזרי גם לנו".
הלכנו לכיוון הכביש. והנה, בצד הכביש, עמדה עגלה. עליה ישב הערבי מהדירה ברח' הרצליה, והוא אמר לי: "איפה את? אני מחפש אותך כבר הרבה זמן. את חסרה לנו בעבודה"!
מאוחר יותר סיפר לי יוסוף נאסר, הסרסור, כי הוא שיחד את המזכירה-המאהבת של הערבי. היא רשמה אותנו בתור עובדים הנחוצים מאוד לעבודה במכון הליווי. בייחוד עכשיו, לפני פסח. היא שיכנעה את הערבי לבקש אישור בשבילנו ולשחרר אותנו.
הגעתי לנשר.
איפה אישן?
הלכתי אל אחמד מנסור, אותו מוכר עניבות שגבה מאתנו דמי חסות.
"זה איש עם קשרים", חשבתי. "הוא יוכל לעזור לי". היה לו חדר לא גדול, שכבר היה מלא אנשים. גם אני נכנסתי לשם.
חיכיתי ל"יהודי חיוני". ללא "יהודי חיוני" מאת הרשות אי אפשר היה לצאת לעבודה. על כל "יהודי חיוני" הייתה מלחמה גדולה, וגם שולמו הרבה כספים עבור תעודה זו.
ביקשתי ממנסור שינצל את הקשרים שלו, וישיג תעודות לבני משפחתי שנשארו בנווה שאנן. הוא ענה: "עכשיו אני לא יכול לעזור לך. אי אפשר להיכנס עכשיו לנווה שאנן. הערבים מוציאים את היהודים מנווה שאנן, שולחים אותם לבית אורן והורגים אותם שם".
כך נודע לי על מות משפחתי.
הייתי בהלם.
כל אלפי היהודים בחיפה, שהייתי אתם בנווה שאנן, ניספו ביערות בית אורן.
שבועות ארוכים לא ידעתי מה קורה לי.
העובדה שנשארתי בחיים היא מקרה.
הכל היה מקרי. הרף עין הפריד בין חיים ומוות.
דברים לא חשובים חרצו גורלות.
מקריות קבעה מי יחיה ומי ימות.
לא מזל.
מקרה.
חצי שנה הייתי בנשר.
בימים הייתי עובדת במכון הליווי שבעיר התחתית, ובלילות חזרתי לישון בנשר.
בימים הראשונים של חודש נובמבר הרגשנו כולנו שמשהו רע עתיד להתרחש.
בלילה שלפני התשיעי בנובמבר לא חזרתי לנשר. ישנתי אצל הרוסייה שהתיידדתי אתה בעבודתנו המשותפת בדירה. היא זכרה אותי לטובה ואמרה לי: "אני אעזור לך". היא נתנה לי תעודת לידה של בת דודתה המתה, נינה.
מצוידת בתעודה הזאת נסעתי לירושלים, ועבדתי כזונה רוסייה עד לסוף המלחמה.
נשארתי בשם הזה, נינה, כי כבר מתו כל האנשים שהכירו אותי בשמי.
איך אוכל לתאר מה הפחד יכול לעשות לבן-אדם?
הייתי בירושלים בזהות בדויה.
פחדתי מאוד, שמא יגלו את זהותי האמיתית. חששתי שאדבר בלילה בשנתי. על חלומותיי הטלתי פיקוח. שכחתי את שפת אמי. שכחתי לדבר עברית.
כדי לחיות סגרתי עמוק בתוכי את עברי.
אחר כך קשה היה לי לחזור ולהיפתח.
עברית שכחתי ואנגלית לא ידעתי טוב.
קשה היה לי לדבר.
ובעצם, מה שרציתי היה לספר.
רציתי לספר, ולא יכולתי לספר.
ולא סיפרתי.
היו לי רגשות אשמה על שלא סיפרתי.
כאשר אני מספרת היום - לא הגורל האישי שלי הוא החשוב. חשוב לדעת כיצד הרגו את יהודי חיפה ביערות בית אורן. זהו פרק שכמעט ואינו ידוע בתיאור מהלך השמדתם של היהודים בשטח שפעם הייתה עליו מדינה בשם ישראל.
חששתי פן אמות, ואיש לא יידע מה היה בבית אורן.
שנים רבות כל כך שמרתי את עדותי בלבי.
עכשיו, כשיודעים זאת, אני יכולה למות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים רק התאריכים אברהם
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים מאד מעניין. ו...כמעט מציאותי. תודה לך. נתי גילור (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים ליבי נצבט... graceless lady
בתור חיפאית שמכירה את כל המקומות האלה מילדות- קשה לעכל שהם מככבים כרקע לזירת רצח העם היהודי בעולם אפוקליפטי...
אבל זה מה שהופך את הסיפור שלך ליפה ומשמעותי כל כך. אני חושבת שמעולם לא הצלחתי להזדהות עם סיפור של ניצול- כמו עם הסיפור הזה (גם אם הוא דמיוני)...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 13 שנים ו-10 חודשים כתוב יפה MIKHEL
-
לפני 13 שנים ו-10 חודשים מדהים יעקב
האמת - גם אני חשבתי לכתוב על הנושא הזה, אפשרות לאפוקליפסה של העם היהודי פה. אבל הסיפור ממש בהיר ונראה ממש אמיתי.
נושא ממש מעניין. אולי גם אני אגע בו, אולי מזווית אחרת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
